פרק 1. התנין
האותיות ריצדו באדום וגזרו שהחניון מלא. האיש הקצר בזמן פתח את החלון, אחז שטר של מאתיים מקופל למחצה בכפו, והניפה מול הדמות בכניסה, גב ידו למצלמות כבנפנוף קריאה אקראי. הרבה יותר מדי, חשב.
השומר לא מש מהבוטקה הממוזגת והניד ראשו לשלילה, מפטיר “לא, לא” במבטא רוסי כבד. האיש החזיר ידו ולחץ על הכפתור לסגירת החלון, משתלט על הכעס הסורט בו לנוכח הסירוב הלא צפוי. אותו פיון כניסה עלוב, בטח מרוויח ביום את הסכום האמור, וכמו שהוכח עכשיו, אפילו זה לא מגיע לו. אין לו די יוזמה והבחנה בין עיקר לטפל, כדי להצדיק אפילו שקל נוסף.
הלו”ז המתוקתק שלו לא הותיר מקום למותרות של חיפושי חניה. בנושא הזה, תל אביב מהווה אתגר לא סביר לכל בן אדם שפוי ושומר חוק, והרכב שלו הפך את העניין למשימה מייגעת במיוחד. עם זאת, ועם כל הכבוד לשיקולי פרקטיות, ויש כבוד, מכוניות קצרות ומגוחכות לא נועדו עבורו.
ככה זה.
יש קיבות שנוצרו לשווארמיות ודוכני הפלאפל ויש מי שנולד להעריך את העדינות הרוטטת והזכה של רגל קרושה.
קילל בלבו ועלה על פינת המדרכה הרחבה, מניח על השמשה אישור רכב ביטחון בתפקיד. מברך בפעם המיליון על בחירתה של אחותו. ( ועל תבונתו היתרה שידע לכוונה לחופה הנכונה). יש דברים שרק קרבה אמיתית יפה להם.
במשך השנים ובנסיבות בהן השתמש ב”אישור” האמור, לא הונח דוח על שמשת רכבו. הדבר משעשע משהו, שכן אותו אישור לכאורה, לא אמור להוות הגנה מוחלטת גם לראש השרותים החשאיים. אלא אם כן הוא באמת בתפקיד.
עובדה ידועה היא שבני אנוש פשוטים נוטים לכבד סמכות נחזית.
נכון שמאז עידן הרשת הפתוחה באינטרנט, אנרכיה ברברית חילחלה לכל עבר, וההמון החל עובר תהליכים מדאיגים של תובענות וצרות עין, שהביאו לעליה חדה במדרג הגסות והחוצפה. במפגש הפרוטרי האחרון אשתו של ראש העיר העלתה את הנושא לדיון, והתגובות המיידיות מכל עבר לימדו שרבים וטובים מוטרדים מאד מהתופעה.
אבל, אלו נתוני השטח כרגע, ועם עובדות לא רצויות ובלתי ניתנות לשינוי יש להשלים מהר ככל הניתן ולפעול בהתאם. אם למשל, פקח סורר יטפול עליו דוח בעתיד, הרי במציאות הנוכחית כבר לא ירים טלפון לבעל תפקיד כזה או אחר, אלא ישלם אותו ללא ערעור ויספוג את הניקוד. לפעמים אין מנוס מלהשלים עם חריגה מצערת אך צפויה בסבירות ריאלית.
יש להודות, כי גם בעידן שלפני הרשתות החברתיות התקיימו בעולם אחוז מסויים של טרבל מייקרים קשויי עורף, המדקדקים בקנאות על קוצו של יוד. שונאי מצליחנים. עם אלו, כמו שאבא שלו הסביר בהטעמה מיוחדת, אסור להתחכך.
“עובדה מצערת היא, יורי, שאלו שלא יודעים להסתדר, תעצומות הקנאה שלהם טובות רק כדי להפריע לאחרים.”
למרבה המזל, יורם בלומנטל היה ילד ממושמע ונבון שהקשיב והטמיע, עובדה אחר עובדה, כלל אחרי כלל. בור סיד שאינו מאבד שום טיפת תבונה וניסיון. הוא יכול להעיד על עצמו שכבר בגיל צעיר מאד הבין שגם זכר לבן וראוי, כזה שנולד בשכונה הנכונה, להורים עם הכלים והחברים הנכונים, חייב לדעת איך טווים רשת קשרים שמקיפה את מקורות הכח הרצויים. רשת נבונה שמוליכה וסוגרת על יעדי שליטה אופציונלים.
אותה יכולת הקשבה עילית שלו לימדה אותו איך יש לתפעל את הרשת בתבונה, ואיך להיזהר ממהמורות.
ככה זה. לא דבר של מה בכך הוא לממש את חייך ולהגיע לעמדה של שליטה והשפעה. וכשהגעת- קשה עוד יותר לשמור עליה. במיוחד בימים טרופים אלו של חוסר יציבות במדרג החברתי ועודף חשיפה לא רצוייה.
הוא מכיר במציאות האמורה, הוא אינו נמנה על השמרנים. ולמרות שהוא ליברל ובעד אי התערבות המדינה בהתרחשויות שמניעים ההון ובעליו, הרי גם הוא, כאביו וחבריו, תומך פוליטית במפלגות חברתיות הקרובות לקצה השמאלי של העקומה הפוליטית.
כל אישיות בעלת ערך כלשהו משתייכת למגזר שלובש סינרים מדי פעם. המגזר שאנשיו קוראים דה פנר. בעד חקיקת רווחה, ומוכנים ברצון למסור חלק ניכר מהמדינה לבני דת האיסלאם המקומיים. הם לא חוטאים בלקרוא לבני קהילת הלהט”ב “הומואים”, לא מכנים את צאצאי עולי מדינות ערב “שחורים” ( נכון שהם באמת פראנקים ברובם, אבל אין סיבה להזכיר להם זאת בהם ולעורר טינתם).
למעשה המגזר שלו סובלני לכולם, אפילו לקנאי הדת הפרזיטים, שלמרבה הצער מנצלים את המדינה שלנו והורסים את צביונה.
כרוב מכריהם גם משפחת בלומנטל היא משפחה נאורה לעילא ולעילא. אבל, אפילו הם, בינם לבין עצמם, חייבים להודות שהאבולוציה הכריעה שבני האדם לא יוולדו שווים, וצביעות תהיה לנסות להפכם לכאלו. למעשה, רצוי לשמור מרחק מאלו שאינם מסוגך. שמן ומים לא נועדו להמהל. ככה זה.
תוך שהוא שקוע עמוקות ומעבד תובנותיו הסוציולגיות, העביר במהירות מטפחת נייר על פדחתו. לפי חישוביו, די בשני סיבובים מיומנים למחות כל ברק זיעה. הטיב את קשר עניבתו מול מראת הרכב, העלה משקפי שמש גדולות מדי על פניו ויצא בטריקת דלת. התמתח במהירות תוך שהוא מיישר בתנועה מיומנת את קפל מכנסיו, ומייד פסע בצעדים ארוכים לעבר הלובי האפרורי.
הפגישה השבועית עם כלבי הציד המתינה לו והוא תהה מה העלו בחכתם.
יש לו מספר יריבים ראויים לטפל בהם, ויש גם אישה, שזכרונה גורם לחריץ מתחת לעינו השמאלית להעמיק. סתם אישה מן השורה. שום דבר שמצדיק את תשומת ליבו של אדם חזק ומרשים כמוהו. גבר שיכול ומשיג לעצמו מזרח אירופאיות דלות שומן כאוות נפשו. שכר דירה כאן, תיק גוצ’י שם והן כרורות אחריו כזבובות אחר תלולית סוכר. תמורת כמה גרושים הן מטלטות את גרם העצמות המעולה והעירום שלהן מולו, בשמחה מאופקת באצילות הן כורעות ומושחות את אבריו המוצנעים בשמנים זכים ומבושמים, ממלמלות התפעלות עד לעינוגו המלא.
תענוגות קטנים.
שלא כמו הנקמה, שהיא תענוג גדול.
לא , לא תענוג. חובה. חובה בסיסית ומספקת. עסיסית כאומצה שרק צרבוה קלות מבחוץ והיא מגירה דם על לשונך. טעמה של נקמה טובה מצדיק שנים של השקעת חשיבה וממון רב היכן שנדרש. כמו שאבא אמר, כל אימת שחזר ממסעותיו בעולם בעקבות בכירי הנאצים: גבר אמיתי הוא כמו בדואי, בעל סבלנות וחסר מחילה. נוקם לדורי דורות.
***
שש בבוקר.
בשכונת מגורים בחוריה, פרובינציה משמימה ולגמרי בצדק לא מוערכת, התעוררה סתם אישה. התמתחה והניחה לגופה להתפנק קצת על מגע הסדינים, תוך שהיא סוקרת במהירות באנדרואיד את החדשות.
הסקופים ברוטר בדרך כלל משביעים את רצונה. הם מקובצים מאתרים שונים ברשת, ללא אג’נדה משותפת וראיית עולם נבונה מכוונת, והדבר, יש מי שיאמר, תואם לגבב הלא מרוסן שמוחה מכיל בוודאי. לפעמים היא מציצה גם ב- NEWS1.
למרות שבאופן לא ברור היא לא מתעניינת ברכילויות נשים מן המניין, הרי כצפוי ולמצער היסטוריית הדפדפן שלה מעידה כי היא נמשכת אחר עלילות צהובות מזן אחר, טלנובלות פוליטיות או ציבוריות כאלו.
מן הידועות היא שההמון, שחייו נטולי ייחוד וטעם, נוטה להמשך אחר סיפורים רבי נפתולים וקונספירציות רומנטיות. אפשר היה לחשוב שערוץ הסדרות, הריאליטי, או תוכניות סלב למינהן יספקו להם די ריגושים כאלו. אולם, מסתבר שאותן דרמות, שאנשים חכמים יוצרים בקפידה מחושבת, אכן עונות להפליא על הצורך החטטני של מרבית הצופים הפוטנציאלים, אך, למרבה הצער, לא של כולם. מתברר כי המון מכיל גם חריגים שאין בהם יכולת להכיל את התמהיל הטלויזיוני המדויק, בשל כך הם משחיתים זמנם על דברי הבל, בדותות ונושאים שאינם מעניינם כלל.
זהו כישלון שולי הכרחי של בעלי הערוצים. אין דבר צפוי ובטוח יותר מקיומם של היוצאים מן הכלל.
אם תציץ בהיסטורית הדפדפן של אותם סוטים מסטטיסטיקת הצפייה, תגלה שהם עוקבים בשקיקה אחר כל ראיה מדומיינת לקונספירציות מעורפלות. חטיפת ילדי איראן ( שמי בכלל היה מוכן לגדל אחד מאלו. ואם הייה זוג כזה בנמצא, – הרי מן ההגיון שהוריו הביולוגיים רק יודו על שיפור התנאים הסביבתים הצפוי למטען הגנטי הדל שלהם), או למשל, קשר אפל המסתתר מאחרי רצח המושל העליון , שכולו סרק.
סרק ועוד סרק ממלא את קודקודם במקום מוח. הם המקבילה הישראלית של עוקבי רצח קנדי וקבוצות הנחטפים על ידי חייזרים ( חה!) בארצות הברית.
ככל הנראה סתמיותם היתרה של חיי אשה זו גררו גם אותה לאותם מחוזות קונספירטיביים.
היא צחצחה שיניה ושטפה פנים במהירות, מציצה רגע במראה ובודקת איך היא נראית כשתריסיה מוגפים עדיין בפני דאגות העולם.
ירדה במדרגות ולחצה על כפתור ההרתחה בתמי 4. בינתיים, גדשה את קערת האוכל של החתול, מילאה כד פלסטיק במים ויצאה להשקות את שלושת השתילים החדשים. אוויר בוקר קריר מתובל בניחוחות דשא ירוקים ופריחה ורודה ככל הנראה הציפו אותה, ועוררו אפטצ’ים עדינים. סיימה להתעטש וקטפה תות בר אדמדמם מהעץ הסמוך. צופה מהצד לא יכול להבחין בכך, אבל היה לו טעם של אושר.
האיש שחי שם כבר חזר מחדר הכושר ויצא לעבודה. לא מהפועלים קשיי היום. מנהל. לא ממש בדרג הכי נמוך, ועדיין, פדחתו תתחכך לעד בתקרת המקורבים והדירקטוריונים. פועלי הצווארון הלבן שתבונתם טובה דיה כדי לקיים את התעשיה, ותפיסתם צרה מראות את התמונה הכוללת. אחד מאלו שמבצעים למעשה וגם נושאים באחריות כשצריך. אלו, שלמרבה המזל, אינם יודעים שהם כאלו.
המנהל הפשוט השאיר לה מנחת בוקר. אין טעם להפליג בדמיון לעבר כרטיס הפלגה לקריביים, או צמיד מנצנץ. רק שני עיתוני יום חינמיים חיכו לה על השולחן, ובשביל שכמותה זה לגמרי מספיק.
כך על תה הבוקר היא פותרת את הקאקורו-חידתו שלה.
מסתבר שאת מדור הפנאי של “ראשונות ” היא אוהבת במיוחד. למרות שכשהיא מציצה בטעות בכותרות, מבע של צער עולה על פניה והיא מדפדפת למדור הפנאי במהירות בהולה, כזו שלא תאפשר גם לגאון לקרוא דבר.
מובן שבמטבח הזה אין סימן וזכר לעיתונאות רצינית. כך למשל, גם אם משך שנים רבות תחטטו יום יום בקופסת מיחזור הנייר שלה, לא תמצאו שם לעולם ולו עמוד מעיתון “המדינה“.
ומדוע שתעשה לו מנוי? היא יודעת את מקומה. אותו עיתון כיוון באופן גלוי לאנשים חושבים ושוחרי תרבות, כאלו שגרים במקומות הנכונים. מהירים לקלוט מה נכון וראוי ויודעים להתענג על איכות ברורה ומוצהרת. ואילו היא, ניכר לכל עין, וכנראה גם לה עצמה, שהיא אינה תרבותית במיוחד. וזאת בלשון המעטה.
בחירותיה מלמדות שהיא אינה נמשכת כלל לקונצרטים, אלא אם כן הם מוגשים על הרקע המדברי של מצדה, למשל. ( מה שמלמד שאין עין גסה דיה מלקלוט יופי חזותי עוצמתי).
גם כרטיסי תאטרון משומשים לא תמצאו יותר באותה קופסת מיחזור. היא מורגלת מדי בבוטות הראלית של הקולנוע, בהעברות מסר פשטניות של שמיטת עפעף וחיוך זעיר, ומאפייניו המעודנים של התאטרון אינם מצליחים לגעת בה. אין לה יכולת להעריך את התנועות החינניות של שחקני התאטרון, שעה שהם מביעים במומחיות ובכל אברי גופם יחדיו את רגשות הדמויות. אפילו קולם המצטלצל מעלה מטה באופן מחושב להפליא, שדרש שנות למידה, השפלה ותקומה מחדש בבית צבי,- לא הצליח לחדור בעד המעטה הקהה שסוגר על חובבת הסינמה סיטי.
בשל מגבלותיה אלו, לאחר צפיה לא מושכלת בהצגות רבות, נדמו לה כולן כמחזות תיכון, וכמותן, רחמנא ליצלן, קצת משעממות, כפי שנשמעה מתלוננת בשיחת טלפונית חברתית.
מסרי ההצגות עצמן היו מורכבים מדי עבורה, ומשלא ירדה לעומקם, סבורה הייתה שהביעו רעיונות בנליים משהו, חוזרים על עצמם או אפילו מגונים. ב“יוד’ל” למשל, במקום להבין שמדובר בביקורת ראויה על השתלטנות החרדית, היא נמלטה דומעת מהאולם באמצע ההצגה והיא טועה לחשוב שמדובר באנטישמיות לשמה!
אותן דמעות רק מחזקות את הידוע, כי מחוץ לערים הגדולות האוכלוסיה סנטימנטלית יותר. הרגש, ( זה שאפילו יהודים המאמינים באח גדול כלשהו ברקיע ומסתמכים על ה“קבלה“, טוענים כי הוא הצד הבהמי של האדם) חזק אצלם יותר מהשכל.
בינתיים, היא סיימה לפתור את בחירותיה, ומבלי להציץ בעמודי התרבות, או הספורט או בכל עמוד אחר, השליכה את העיתונים לקופסה. בדקות הבאות ניקתה, הפעילה מכונת כביסה ועטפה כריך אבוקדו וגבינה צהובה בניילון נצמד.
טיפסה והקישה על דלתו של בנה הצעיר, עד שששמעה אותו מצריד לעברה “בוקר טוב” בטרוניית מתבגרים אופיינית. “בוקר אור נשמת חיי” ריננה לעבר דלת המנטה, ובטפיפות קלות ומהירות ירדה במדרגות. נעלמה לרגע מהעין, והנה היא כבר על השטיח בסלון מותחת שריריה בתרגילי כושר קלים ואיטיים.
**
התנין נכנס לחדר בצעדים ארוכים ורבי כח.
את מהותו האמיתית, התנינית, שמר מר בלומנטל לעצמו. אם היה מתפתה להתפאר בה בפני כל, הרי לא היה תנין ראוי לשמו. מקסימום שממית. חוכמה ישנה ונצחית היא שיש להטמע ככל הניתן עם הסביבה. להראות כמו מי ביצה שקטים ודלוחים. קנים גבוהים ופשוטים הרוטטים ברוח, המסתירים זוג עיניים חכמות הממתינות בדומיה וסבלנות קדמונית וגוף משוריין.
ורק לעיתים ספורות וקצרות ביותר, ברגע המכריע המדוייק, ייחבט לפתע הזנב, ובמייצג עוצמה נדיר וחיוך רחב תחשפנה לעולם אותן שיניים מחודדות, שניה לפני שתסגורנה על טרפן ותחזורנה למיסתורן.
החיוך הנדיר הזה, זה הוא. הוא זה שתמיד צוחק אחרון.
שניים מהכלבים שלו חיכו במשרדם. אחד ליד השולחן, השני ישב וצפה במסך מחשב רגיל, מחולק לתמונות.
הוא נעמד מעליו והתבונן באחד המרקעים הקטנים, הזונה ההיא מתמתחת שם בטרנינג מרושל. נראה כחימום שרירים שגרתי. בתקופה האחרונה היא מתעצלת ללבוש את חליפות הספורט הצמודות. מזדנחת והולכת, חייך לעצמו בסיפוק.
“בוקר רגיל אצלה” אמר הכלב השחור. ” הרצתי עליה בשעה האחרונה את השבוע שחלף. שום דבר מעניין.”
” בסדר. יותר חשוב כרגע – תבררו לי מי הבעלים של החניון למטה. יש שם שומר אחד שחייב לעוף. רצוי כבר מחר”.
הם עברו שולחן והתחילו לדון בחומר שנאסף על שני יריבים עסקיים, וקולגה אחד שמשיג את גבולו. התנין נאנח קלות. זוהי מלאכה סיזיפית. תמיד נדרש אדם שכמותו לעמוד על המשמר. בכל עת ועת יש מי שיפזול ליעד הבא שסימנת לעצמך. ככה זה.
למרבה המזל, לרוב ימצא המידע שיאיין את האיום, ולא- תמיד ניתן לייצרו יש מאין.
