3 . כלב – ציד

 

 

את כל מה שהוא יודע על חקירות, כמו על העולם האמיתי בכלל, דויד למד במשרד ” יצחק עופר, קידום ויח”ץ בע”מ”.

אצלו בבית כולם היו צדיקים. תשאלו את אמא שלו. עבורה, כל היהודים הם “נשמות יקרות”, “אבנים נוצצות מאותו קריסטל, שנועד להאיר את היקום”. והיא, נשמה יקרה שכמותה, כל היום מצחצחת ועמלה, שולחת לחמה וצדקותיה על פני המים, מתדיינת עם יוצרה, מה המעשה הנכון, האם עשתה מספיק, מתפללת למחילה וחסדים.

זה היה עולם ילדותו. חיים של שליחות מקודשת ועיסוק אינטנסיבי בטווית רשת של מעשים טובים. בועה עם גבולות ברורים בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בה הטוב מתוגמל ואילו הרע זוכה לאבדון גיהינומי.

צדיקות הולכת ברגיל עם בורות עמוקה ביחס להילכות העולם הממשי ומעלליו, ואיש בביתו לא ראה בכך חיסרון, אלא מעלה נוספת להתהדר בה. מן הידועות היא שאלוקים דווקא את התמימים אוהב הוא במיוחד.

כשדויד, הבן הבכור והאהוב התחנן למחשב, כמו זה שראה אצל יוסף בן דודו, עמדו בתחילה הוריו בסירובם לאותו “כלי משחית”. אולם כאשר איציק עצמו הביא לו אחד, בניגוד מפורש לדעת הרב, הסתירוהו במחסן, שהפך עם הזמן לחדרו. פינה עמוסת ארגזים ונטולת חלונות, אך עם צוהר אינטרנטי לעולם עצום ורב. הוריו אפילו לא היו מיודעים לצורך בחיבור לספק ועלותו. הדוד דאג להכל, מסמן לדויד עם אצבע על שפתיים קמוצות כי אין להזכיר את הנושא.

דויד גילה אהבה וכישרון מיוחד לקופסה הזרה. והכישרון הזה, מלובה בסקרנות טבעית וצימאון הולך וגובר לידע, סופו שבלע את כולו.  חיפש ולמד בשקיקה באתרים לבניית אתרים ולשפות תוכנה. אחרי שרכש שליטה באלו, לא אמר די , והחל להעמיק בהסברים על חומרה. ככל ששליטתו הטכנולוגית השתפרה, החל רוכש ומרכיב חלקים משומשים בעצמו, אחוז הפעמים בהם הוא מצליח לשפר את ביצועי הקופסה שלו עולה בהדרגה.

בד בבד עם כך שהקנתה לו מומחיות בתחומה, חשפה אותו רשת האינטרנט למציאות אחרת, עוצמתית ונטולת גבולות ברורים, איומה ומכשפת. לילות שלמים חקר את רזיה הכמוסים ומשסיים לקלף את שכבתה העליונה, החל לנבור בלילות גם בנבכי הדרקווב. סמים מכל מין, שפחה ויטנאמית בתולה, צייתנית וגמישה במיוחד, ילדים קטנים למכירה, כבד לב, או ריאה סוג דם O, סרטי סנאף מוזמנים מראש, אם אפשר עם ג’ינגי’ת קצוצת שיער ושתהיה מאד רזה ולאט. בלהב לא מאד חדה. שלא יגמר מהר.

הגיהנום קיים, כאן בעולם הזה, רוחש מסביב ללא הפוגה, ווילון דקיק במיוחד מפריד בינו לבין המציאות הבטוחה של חייו. הוא אחוז מורא משהו, הודה בכל ליבו על קיומה של אותה מחיצה, שאולי אין בה ממש אבל די בה כדי לספק אשלייה של חיים בעלי תקינות נורמטיבית.

היה עליו לדעת שיש מחיר לידע.

אחרי כל האופל שראה, חש ששנשמתו זוהמה לנצח. הוא איבד תומתו ללא תקנה, באופן ששום מקווה לא יסבול ובטח לא יטהר. וועדת הקבלה בגן עדן לא תסכים לדבר בעדו אי פעם, וגם עלי אדמות הוא התהלך ועיניו מושפלות, מתאמץ לא להיישיר מבט להוריו, שלא יחושו בזרות העכורה שאחזה בו. הוא מצא עצמו מתרחק עד התנתקות מלאה מחברי ילדותו, שעולמם עדיין נסב על שאלות פילוסופיות בדבר מהות הקיום וסיבתו, רבדי הנשמה ורצון הבורא.

סופו של דבר, הכאיב להוריו עד כלות שעה שהתגייס לצבא.

אברך כבר לא יהיה, לפחות יתרום לעמו בדרך נחותה ומוחשית יותר, דרכם של הלא צדיקים.

הקיטבג שקיבל בבקו”ם היה כבד יותר משל חבריו לטירונות, הואיל ולמטענו נוסף משקלן הכבד של הפרת מצוות כיבוד אב ואם ובדידות מעיקה. כשהשתחרר, בחור שתקן ורציני, נטול זקן ופאות, ניסה ולא הצליח להתקבל לשרות הביטחון החשאי. איציק דודו, שהיה ה”יצחק” מ-” יצחק עופר, קידום ויח”ץ בע”מ”, הציע לו חלופה.

“הכל לטובה”, טפח על שכמו בחיוך מעודד – ” עבודה דומה וקצת יותר כסף “.

לשם “משרד יח”ץ” היה צליל מפתה של עולמות אחרים באוזניו הבתוליות. הכי שונה שניתן מדירת הוריו הקטנה המכוסה תמונות רבנים. בשל כך, ובהעדר מטרה ברורה אחרת הסכים לעבוד עם איציק ב”דיר החזירים”, כמו שאבא לחש בכעס תוך שהוא יורק הצידה.

היו לו בדיוק יומיים לפנטז על ריהוט צבעוני, אווירה יצירתית ותוססת, החלפת רעיונות, חיוכים וקראוסונים, יצירת מותגים ולוגויים מעוצבים, סטטיסטיקות של אמצעי תקשורת ושיטות פרסום. יומיים, עד שדודו אסף אותו בבוקר הראשון לעבודתו וניפץ את האשלייה.

המשרד שכן בבניין מוזנח משהו בפאתי הכרך, רהיטיו זולים ופונקציונליים. העובדים ככלל היו אנשים סגורים, שקטים למדי, בעלי חזות מהוהה ונשכחת ככל הניתן. גברים ברובם. נשים ספורות ופשוטות, חלקן בעלות גוף לא רע, כאלו שבקצת מאמץ והרבה צבע יכולות לשמש פתיניות לעת דחק.

משרד היח”ץ המדובר היה רחוק מפרסום ככל הניתן.

כמה שיותר איפול ושתיקה, כמה שיותר אפרוריות, כך טוב יותר. אין כל  צלילי נעימות קליטות באוויר, אין ריצוד יצירתי, שום התלהבות אמיתית לא האירה את העיניים המכווצות של אנשי המקום. גם אם ניצנצו בתקווה במקור, הרי חיים של מעשים כעורים בשירות אינטרסים זרים, הדליחו אותם מזמן. אך פרנסה זו פרנסה, ולא כולם יכולים לדקדק בה, וגם הם זכו לפעמים למנות ריגוש בעבודה.

שם המשרד היווה גלימה שכיסתה על עיסוק בחקירות פרטיות ואיסוף מידע, במקרה הטוב, ולרוב במרדף אחר לכלוכים, ייזום שיימינג מחושב מראש, איומים ושאר פעולות מכשילות עד הורסות חיים, לפי הזמנת הלקוחות המעטים ובעלי היכולת, שהעדיפו עמימות רבתי.

מטבע הדברים, לקוחותיהם של משרדים כאלו לא נטו להתחלף. הם גילו נאמנות כפוייה, הנובעת מכך ששני הצדדים היו קשורים בקשר של שותפים לפשע, היודעים יותר מדי דברים אסורים זה על זה. ובהתחשב בכך שתחושת הכח שבמשחק בחיי אחרים היתה עסק ממכר עבור אלו שפתחו בו, הרי התעסוקה ותזרים המזומנים למשרד, גדלו בעיקביות ובהתאמה להונם של אותם לקוחות.

מעבר לתיקים שקידמו או הגנו על האינטרסים העיסקיים שלהם, כל לקוחותיהם ניהלו גם תיקים אישיים. מעקב אחר נשותיהם, פילגשים וקרובי משפחה. הזהירות מחייבת. היו גם תיקי רדיפה מתבקשים כלפי מי שהעז לפגוע בהם, לצורך פעולות התנכלות שונות.

שליטה הייתה שם המשחק באותו חוג אצולה זעיר שהתמכר לנושא. הערך העליון העיקרי. חוג זה לא ראה עצמו כפוף למגבלות וחסמים כאחד העם. הם ידעו כי מי שמביט מגבוה, בראיה מרוחקת ולפיכך אוביקטיבית דיה, מבין שערכי המוסר והרגש האנושיים הינם מסווה מתחסד לאינסטינקטים בלבד. תקוף או ברח, רעב ותאוות כוח לעמוד בראש הלהקה, המרוסנות רק בידי הפחד להיטרף. אלו המניעים האמיתיים.

דויד, שגדל אפוף דעות קדומות, אינו מצליח להרחיב דעתו מספיק להבין זאת.

” תגיד לי, זה נקרא פסיכופטים או סוציופטים? שאל פעם את איציק.

דודו השיב לו מבלי להסתכל בפניו.

” חשבת על זה שאולי הם צודקים וגאונים והיתר מריונטות נטולות מוח? את כולנו לימדו שהעולם במה, רק שלנו ההורים אמרו שהשם יתברך הוא המפיק וכולנו שחקנים. אותם לימדו שהם עצמם האלוקים בכבודו ובעצמו. וככה הם רואים את עצמם. מפיקי על. בוראי עולמות. לא כפופים לחוקים ומוסר אלא לרצונם בלבד, ובגלל זה אין להם בעיה לעשות הכל, אבל ה-כל על מנת להתקדם למחוז חפצם, ולחרוץ גורלות של אחרים על פי חרון אפם. אתה יכולהמשיך לרמוז שהם מקרים פסיכיאטריים כמה שתרצה. אני לא מתווכח. אבל אני קורא להם פרנסה לביתי, וברוך השם, גם למקורביי.”

סיים משפטו בצליל של חיבה, כפו אוחזת ברוך בכתפו של דויד, לרכך את האמור.

הצעיר חסר הניסיון חשב שדודו היה איש טוב מיסודו, ורק אלוהים, זה האמיתי, יודע איך הצליח לאזן בין נועם אישיותו לעסק שניהל.

עובדי המשרד היו מחולקים לצוותים, ממודרים זה מזה. אחד הלקוחות, מנכ”ל חברת ביטוח מובילה בהווה ואיש אירגון בעברו, עמד על כך. לשם הזהירות. לעולם אינך יודע מתי יצמח ניגוד אינטרסים, או חלילה, מידע יזלוג לגורמים לא רצויים. כל צוות כלל ראש צוות, האקר שהיה בעיקרון אחראי להשגת מידע מהרשת, ולחילופין- השתלת מידע בה, וקבוצת אנשי שטח.

איציק הכניס אותו לצוות קטנטן שבין לקוחותיו נמנה מר בלומנטל. זה האחרון, הסביר לו , היה בעל קשרים הדוקים גם במערכות הביטחון. אומרים שגם הוא, או אולי אביו שרתו באירגון פרק זמן כזה או אחר, ושלעיתים הוא מפעיל את “התותחים הכבדים” כדבריו, ומשתמש בכלי מערכת הארגון לענייניו האישיים. כשניסו פעם לרחרח קצת ולאמת את הנושא, סתם מתוך סקרנות, תוך דקות הוא התקשר לאיציק ודרש שישמרו את אפם חוץ לענייניו.

הוא היה אדם חסכן ביותר בניהול ביתו, שחרג מהכלל רק בהתיחסותו לתיקי המשרד, עליהם הוציא סכומים לא מבוטלים. דויד הונחה לעודד את נטייתו זו, גם כשהיא נבונה מבחינת הקריירה של מר בלומנטל, וגם בפעמים הרבות כשהיא נטולת היגיון לחלוטין.

אנשי הצוות האחרים הכינו אותו לכך שמר בלומנטל לקוח תובעני ולא אופייני גם מבחינות אחרות. האיש עקב בעצמו בדקדקנות אחר עבודתם, הנחה ללא הרף ודרש מפגשי עדכון שבועיים. לעיתים הוא נכנס למעין לטראנס אמרו, ואז היה מרתיע במיוחד. הוא היה מביט לצד, שוקע בהרהורים ומציע מדימיונו שיטות הרס אישיות ומקצועיות למי שחפץ, במין חיוך קטן, יבש ומצמרר, לשונו מחליקה שוב שוב החוצה ומתגלגלת על שפתיו בהנאה.

הוא משוכנע אז שהוא תנין, אמרו לו. ואנחנו מין כלבי ציד נאמנים, שנשלחו לקטול עבורו טרף כזה או אחר. לפעמים דב היה היעד, אבל לפעמים מה לעשות, גם איילה תמה. עבודה זו עבודה. אנחנו מתעלמים ממילמוליו, אמרו. ממשיכים בעיסוקים כאילו לא ראינו ולא שמענו כלום. מאד חשוב שלא תסגיר תגובות רגשיות בהבעות הפנים.

במפגש הראשון של דויד עם מר בלומנטל, הוא נעמד נבוך מול גבר עם נוכחות גופנית מוזרה, מטרידה משהו. חליפתו של הגבר הייתה נטולת קמט, למרות השעה המאוחרת.

הוא עיווה את פניו כלפי איציק-

“טירונים אתה נותן לי? מה זה בא להביע?”

איציק השיב בלי למצמץ :

” אני נותן לך את אחייני, עובד שאני סומך עליו בעיניים עצומות. הוא ילד עם חינוך טוב שלא ימעל באמון. דף חלק, בעל יכולת למידה מעולה ובלי הרגלים נרכשים רעים. מכזה צעיר נוח להשפעה ובעל מוטיבציה, תוכל לקבל בדיוק מה שתרצה ואיך שתבקש.”

דויד מולל באצבעותיו במבוכה.

קצת כמו זונה בבורדל, חשב. אבל לא מחה.

איציק תמיד יודע מה הוא עושה.

אחרי הרהור קצר שאל בלומנטל, כשידו בודקת בלי משים אם עניבתו מצוייה במרכז המדוייק מתחת לצווארו:

“איך הוא במחשבים? אתה לא מצפה שגם את זה אלמד אותו?”

“האקר מהשורה הראשונה.” הגזים דודו.

“יש מעט כמוהו בארץ. אין מקום ברשת שהוא לא יכול להגיע אליו. אין מידע שנסתר מעיניו.

מעבר לכך יש לו כישורים טכנולוגיים רבים. תן לו כמה הקלטות קוליות, אמור לו מה אתה רוצה שאותו אדם יישמע אומר, והוא מארגן לך את זה כך שאיש לא יחוש בהבדל. תן לו צילומים של אדם מכמה זוויות, והוא יכול להנפיק לך תמונות שלו באיזה סיטואציה שתדרש לך. כנ”ל סירטונים. אמא של המצולם לא תחוש בהבדל.”

” זה טוב. אבל מוזר. האקר ששירת בשיריון?”

“התקבל ל-8200 והתעקש על קרבי. רצה לתרום לארצו. אולי בקש גם להשתחרר מכבלי ילדותו הלא מעשית.”

“טוב. נראה”

איציק השיג את מטרתו. עסק כשלו לא היה שורד לולא היה מבין את נפש לקוחותיו, ויודע בשעת צורך להפעיל כנגדם מזער מהמניפולציות שרקחו ללא הפסקה כנגד כל מי שהתחכך בחייהם. וכך יורם בלומנטל החליט שזה דווקא רעיון לא רע לקבל כלב ציד צעיר ולאלף אותו לצרכיו.

עד מהרה נמצא מגולל בפני דויד ניסיון חיים נצבר ומשנה סדורה. מטרתו הברורה הייתה שהטירון ייטיב לשרת את מטרותיו, אולם בינו לבינו הודה שהוא נהנה להתערטל לרגע מהעטיפות המכבידות שעטה בעולם החיצוני, ולהרשים במלוא תחכומו וכוחו האמיתיים.

לפני שהכניס את דויד לחייו, ערך לו שיחה מקדימה, קצרה ועניינית כדרכו. דויד ציפה למעין ראיון אישי חוקרני, אולם מר בלומנטל כלל לא התעניין לחקור בשושלת היוחסין שלו, ובאיזה פחי אשפה נבר בחייו. הוא תמצת עבורו את שני כללי הבסיס שידרשו לו כדי לפעול ולקדם את מטרותיו.

” תקשיב טוב דויד, העיקרון הבסיסי הראשון – כדי לסגור על הטרף, אתה חייב לחסום אותו. למנוע ממנו דרכי נסיגה, גישה למקורות חידוש אנרגיה והתחזקות, ודרכי חבירה ללהקתו. במציאות הנוכחית, שליטה בנתיבים וחסימתם משמעה בראש ובראשונה- שליטה באמצעי התקשורת.

והיום זה קל מתמיד. מי כמוך יודע, שברגע שאתה מחזיק במפתח למחשב ולסלולרי של אדם- אתה מחזיק במפתחות לחייו, או לפחות למה שהוא חושב שאלו חיים. למייל שלו, לפייסבוק, לווטצאפ, ליומנו היומי, לכל רשימת אנשי הקשר. אתה זה שבוחר איזה מייל הוא יקבל איזה לא. אתה זה שיכול בניחותא לתכנן ולהפיץ מסע שיימינג, מסמכים מזוייפים ותמונות ערוכות או לא שיקיף את מי שנדרש מחבריו, שותפיו לעבודה, בוסים, שכולם כעת מוכרים לך, לרבות דרכי הגישה אליהם.

חשבונות בנק, כספים, סיסמאות- פה אתה נזהר בד”כ לא להסתבך עם מערכת האבטחה של הגופים האלו, ובד”כ לא פועל אקטיבי רק אוסף מידע. מגלה מומנטים חשובים של נקודות חולשה כלכליות, עבירות קטנות וניסתרות, מחלות, בני משפחה בבעיה ונקודות תורפה בכלל.

אתה זה שרואה קידומים צפויים מראש ויכול לסכלם. אתה זה שדואג שמיילים הנוגעים למועמדויות לתפקידים מסויימים לא יגיעו לייעדם, או זימון לראיונות לא יגיע אליו.תחשוב לדוגמא, באופן הכי פשוט, שמקורב בעל השפעה כותב פעם ופעמיים למטרה שהוא זקוק לעזרתו, המייל לא מגיע ליעדו והעזרה מבוששת להגיע, המקורב נפגע ושומר טינה למטרה. הישג נקי שלנו בלי טרחה מרובה. במקרה אחר אתה פונה למעסיק פוטנציאלי, אם אתה מחליט להניח לקורות החיים להגיע לייעדם, אתה מעכבם תחילה, ודואג להכפיש אותו אדם, בפני המעסיק הפוטנציאלי ולמנוע ממנו בכל  דרך להפגש אישית ולהתרשם בעצמו מאישיותו ויכולתיו.

בדרך כזו אתה גודר את היריב בתוך שטח תחום וצר, ללא יכולת בריחה מעייניך, ללא גישה לאמצעים מסיייעים, מנטרל אותו מכל להקה.

ואז- “בום” מר בלומנטל היכה באצבע צרידה, מכה קלה והוא גמור. המשחק נגמר.

זה עיקר התפקיד שלך בתמונה. אני מבין שטכנולוגית כל מה שתארתי בר ביצוע מבחינתך?

“כן. זו לא בעיה, בהתחשב שמדובר בכמה עבירות פליליות לא פשוטות בכלל”.

” מה פתאום. אלו? עבירות זעירות לגמרי. ובכלל – העבודה הזו היא רק למי שיודע לא להשאיר סימנים וסיכונים אחריו.”

הוא ידע כל מה שניתן, חשב דויד. אבל אין הרמטיות מובטחת.

” בכל אופן בהסכם שלי עם המשרד, מובהר שאני מתנגד לכל פעילות לא חוקית, כך שאתם נושאים באחריות מלאה ובלעדית. אם תבצע עבירה זה תמיד יהיה על דעת עצמך, ובניגוד גמור להנחיותי הרשומות.”

צחקק קצת. אולי מתוך רשעות סתם, אולי כמרכך-

“אבל, אם אתה מיומן כמו שדוד שלך אומר, הכל חוקי ותקין. עבירה פלילית קיימת רק אם נחשפה לאויר העולם. פשוט תוודא שמה שצריך להישאר נסתר- ישאר כזה .”

דויד עוד לא עיבד את מה שנאמר לו ומר בלומנטל כבר המשיך-

“העיקרון השני, שהוא חשוב יותר לחבר’ה שלך כאן, אבל גם אתה עלול להזדקק לו, אם תצטרך פעם להשיג משהו מחוץ למסך הזה. כי כדי להשיג מידע או ליצור תרחיש רצוי במהירות, אתה צריך לדעת לבחור במי להעזר. וזה פשוט יותר ממה שנדמה לך.

תבין – כו-לם חארות. אתה צריך לדעת שני דברים- האחד, להזהר מחארה גדול מדי, שלא יתמרן אותך לאינטרסים שלו, או יבגוד בך בהזדמנות הראשונה.

השני- לדעת לבחור את החארה הכי זול. זה שתמורת המחיר הנמוך ביותר יסכים לעשות בשבילך הכי הרבה, להוציא מידע מסווג ממקום עבודתו, להדביק את הברקוד הלא נכון, להפיץ הכפשות שקריות על מי שתרצה, לצלם בסתר את חברו הטוב מתקלח או לשתול לו מצלמה בבית, אפילו לטפטף רעל בכוס.

זו תמצית התורה כולה. הרץ המועדף במשחק השחמט שלנו הוא החארה הכמעט חינמי, לא חכם מדי, לא לגמרי מטומטם, נאמן מטבעו או מחשש. סביר שזה יהיה גם החארה שהכי יגעיל אותך והכי יעורר בך בוז. זה מה שתלמד לאתר מהר. יכולת האיתור הזו, היא הכישרון החשוב הראשון במקצוע שלכם”

דויד הקשיב ומחשבה עלתה במוחו שמר בלומנטל, הוא בבואת המראה ההופכית של אמא שלו (לו היה לה זמן להתייצב מול כזו..). דבר והיפוכו המוחלט.

גם הוא, כמותה, היה בטוח כי אין מקריות. פשוט הדת שלו הייתה כללים, נוסחאות וסטטיסטיקה.

” התפכחת בעצמך מאשליית האמונה באח הגדול מלמעלה? יפה. תאמין רק בתכנון מדוקדק והסתברות. הם האמת הצרופה של היקום. התקדמת מעשרת הדיברות לאינסוף נוסחאות ברורות, אלו שהוכחו כבר, ואלו שעוד תוכחנה בעתיד, אז מעכשיו למד ממני- חשוב ופעל רק לפי השכל הישר.”

דויד גמע בשקיקה את דברי מנחהו התובעניי. מסתבר שגם אחרי האינטרנט נשאר לו הרבה מה ללמוד והאיש הזה היה אוצר גלום של חכמת עולם מוזרה. דרקווב בשר ודם.

גם לאיש הזה, כאימו, הייתה דעה מוצקה על טבען של הבריות ועל המלאכה המהותית הנעשית בעולם הזה . אלא שכשהוא הביט בעולם, הוא ראה רשת אפלה של קורים לא וירטואלים, משובצת כולה סולמות וחבלים, מסריחה מאינטרסים, ניצול ונקמנות, שתוצאתם ברורה ויחידה- הצלחה או כישלון בהגעה ליעד.עם הזמן התברר כי עד להגעה לתכלית הרצויה נדמה היה שאין דבר חשוב ממנה. אולם, מאותו רגע שיא ואילך, אובד ערכה והיא רק עוד נקודת מוצא לבאות. איציק קודד במוחו כי לא מדובר כאן ביעדים נצחיים וברורים שנקבעו על ידי בורא עליון, אלא בקוונטים מרצדים במשובה. רגע הם כאן, רגע הם שם, צצים ונעלמים באקראיות מתעתעת, על פי גחמות הגיונו ושיגיונו של הלקוח.

ההתרוצצות אחר היעדים הייתה כרוכה בעמל וחתירה אינסופית.

בדיוק כמו עבודת חייה של אימו. שכל יום בארבע היא מזנקת ממיטתה ומברכת את ברכת הבוקר, וקמה לאפות את לחמניותיה. כמו שהיא אומרת, אצלנו העירקיים, להוסיף אור לעולם משמע להוסיף לו גם קמח גם תורה, הכל חשוב והכל נחשב, כל עוד הוא בטהרה.

כמו עמלו של אביו, שעם אור ראשון קם לבית הכנסת, ואחרי התפילות ממהר למספרת הגברים שלו, מגלח, גוזר וקוצץ עד הלילה, עם הפסקה קצרה למנחה, ושב לביתו רק לסעוד במהירות ולישון שנה קצרה ועמוקה, וחוזר חלילה.

הם כולם רצים ללא הפסקה בעולם הזה. גם הצאלחים וגם הבלומנטלים.

משעה שהתובנה הזו הכתה בו, נישת ההאקר נטולת החלונות של דויד נדמתה לו שלווה ונעימה במיוחד. אולי לכך נועד, לחיים של מעקב והתבוננות ממושכת מהצד, עם חריגות קלות של הרמת טלפון ומשיכה קלה בחוטים עבור אחרים.

הוא לא שואף להיות צדיק טהור או חארה גדול. אין לו כוח לגלגל כדור ענק במעלה ההר כל יום מחדש.

תנו לו להיות סתם אחד לעוד איזה 60 שנה, להתנחם במשחק מחשב טוב מדי פעם, שווארמה עסיסית, ובחורה עם עיניים רכות שתאהב אותו.

עבור בחירתו זו הוא למד לא להיות אנין מדי. צפה במצלמות סתר איך אנשים אחרים אוהבים, רבים, בוכים, שמחים, אוכלים, עושים צרכיהם, משתגלים, רוקמים מזימות. ערך סרטים ותמונות ושיגר מכתבים מרומזים מכתובת לא ידועה. התעלם ממניעי הלקוחות שלו ומטיב דרישותיהם. לא הקפיד גם במעשי הקולגות שלו, – הפריצות לבתים, הפגיעות בשם הטוב, ברכוש, לפעמים שמע רמיזות על איומים ואף תקיפות של ממש. ולא אווה לשאול.

למעשה היה די שבע רצון. אולי למעט הרגעים בהם נתקל באבא, שהיה מניד ראש, ומשפיל מבט.

בשנים האחרונות, כשהיה ניגש אליו לאחר כניסת השבת, היה אביו מושך ידו מנשיקתו, מניחה על קרקפתו לברכה השבועית, ולאחר מכן מניע ראשו בצער:

“אתה עמום כולך, ייא איבני. קהית. לא רק את אמונתך איבדת, אלא גם את ליבך”

וככה עברו ימים, וחודשים, ושנים בשגרה יציבה, נוחה ונסבלת.

*

ערב שלישי אחד, כשנותר אחרון במשרדים, נהנה מהשקט שהזדמן לו. צלצל ובא מר בלומנטל. עניבתו נוטה באלכסון, ופניו מכורכמות בחוסר שליטה. הקמט מתחת לעינו הימנית העמיק מזעם, והוא שרוי באחד הטראנסים המפחידים שלו. התהלך מצד לצד, לוטש עיניים בלי מצמוץ במאזין לא נודע וממלמל לעצמו משהו על איך הוא חייב לטרוף את הכלבה הזו.

דויד היה בטוח שהוא מדבר על אותה אחת סתם, אבל מההקשבה למלמולים הצליח להבין שהלקוח הגיע הרגע ממפגש מנכ”לים כלשהו, והוא מדבר על מישהי שנכחה שם והתרשלה לפגוע בכבודו.

עוד יעד.

בלי משים נוצרה אנחה בריאותיו, אלא שמיד נזכר כי יעד נוסף משמעו הכנסות חדשות ורבות לאיציק ובונוס לו, ולכן אותה אנחה פנימית נדחקה לקרן ריאות נידחת ולא הגיחה לאוויר העולם..

דויד הודיע שהוא יורד להביא פיצה מהמסעדה הסמוכה. חבל על הכסף להזמין שליח, כשצריך לרדת אליו לכניסה ( ברור שאף אחד לא הורשה להיכנס לתוככי הבנין המוזנח בקפידה) בכל מקרה, הרגיש שהוא חייב להתרחק קצת מהסיטואציה המלחיצה.

כצפוי, אמירתו לא זכתה לתגובה, והמלמולים רק התגברו.

ווידא שבמסך המחשב שלו חופשיים לפתיחה רק התיקים של בלומנטל. אם זה יחזור להכרה, ירצה להעביר את הזמן באופן יעיל, וכי כל תיק אחר נעול ומקודד. ובניגוד לכל הנהלים פסע ליציאה והותיר לקוח לבדו במשרד.

“עשר דקות ואני חוזר”, אמר שוב לפני שיצא.

 

כשעלה חזרה במדרגות הגיעו לאוזניו קולות מוזרים. הדלת לחדר הייתה פתוחה. הוא נעמד בכניסה והציץ בזהירות, מגלה את מר בלומנטל יושב בכיסאו שלו, אוחז בחתיכת שיפון שחורה וממורטטת ועינייו לטושות במסך המחשב שמולו, מתבונן באישה סתם ובעלה בעיצומו של משגל.

המציאות המוחשית תפסה את דויד ללא הגנות, ומחשבותיו הסתחררו ללא שליטה.דבר אחד לצפות בעולם דרך המחשב, המסך סופג הכל. דבר אחר הוא, כשהתועבה מתרחשת מולו, ריחנית ורבת מימדים. הוא נסוג למסדרון ללא קול.

אולי סתם לא הזיז לו שהוא ספציפית, דויד, רואה אותו, בטח לא מספיק בשביל להפסיק. למה שיתבייש בצרכיו בפניו? האם אי מי צריך להתבייש לעשות צרכיו ליד כלבו?

תחושת קבס אחזה בו. המתין מספר דקות מניח לעצמו להירגע וללקוח להתארגן, הרים את קופסת הפיצה מהפח וחזר לחדר.

הלקוח היה כבר רכוס, פיסת הבד לא נראתה, גם לא בפח הסמוך לשולחנו, והוא הניח שנדחפה לתיק הגדול אותו נשא עימו מר בלומנטל מדי פעם, עם התא המוסדר והנקב המובנה למצלמה.

הוא לא יגע יותר בתיק הזה. לא יתקין בו כלום. למעשה, אין מצב שיתקרב לכיסאו שלו, לפני שיעבור ניקוי.  איזה גועל.

התיישב על שולחן סמוך כאילו בלי משים, מציע חתיכת פיצה ללקוח, שסרב כצפוי.

“יופי של סרט השגתם” חייך מולו החארה הענק. “ראית?

“יש לכם במקרה מטליות לחות כאן?”

דויד הניד בראשו לעבר מגירה סמוכה, ומייד, קפוא מהלם, התחרט על כך. XXXXXXXXX   XXXXXXX XXX XXX

דויד ניסה להרים מבטו כל העת ולנהוג בשיויון נפש (מאוחר יותר ניסה להבין מדוע לא קם ויצא מיד. לא יתכן שהוא מאולף עד כדי כך. ההלם, תירץ לעצמו).

הלקוח, רגוע להפליא, פרש בפניו את תוכנית הנקמה הקרובה במנכ”לית.

פיס אוף קייק. יש להשיג שני זוטרים וסלמונלה: מתלונן למשרד הבריאות על מוצר ששתלו בו זיהום, עובד מפעל שישתול את החיידקים בדגימות מאותה סדרה של המוצר במפעל, ופיזור כמה מוקדים בקוים. כל המרבה הרי זה משובח. הוא כבר ידאג בעצמו לעודד את הפקיד הנכון במשרד הבריאות כדי שיגיב תגובה מחמירה. אתם תדאגו לשתול ציטוטים צולבים בתקשורת.

” אתה זוכר שאני כולה חנון המחשבים פה. לא מבין כלום בזה. דבר עם המבצעים”

” אל תדאג, אתה עוד תבין יותר מכולם. סמוך עלי. בינתיים, תוציא לי מהקופסה הזו שלך את כל המידע האפשרי על הXXXX הזו, בעל, הורים, ילדים בעיקר.”

 חייך חיוך קליגולה קטן והניד בראשו.

” המנכ”לית הזו תהיה לשעבר כבר בחודש הבא.”

דויד נאלץ לגייס את כל כוחו כדי לחזור לשיגרה. הראה לתנין איך שתל אזהרה בתיקה הממוחשב של האשה סתם בקופת החולים, שנועדה להבהיר כי מדובר בהיפוכנדרית שמזבזבת כספי קופה לריק ושאין להאמין לתלונותיה. ולעומת זאת במרפאת השיניים שלה ובבית החולים הסמוך הוסיף את האזהרות המקובלות באותן מוסדות לגבי פציינטים שלא משלמים.

הלקוח תהה אם נעשה לצורך כך שימוש בצווי ההאזנה המזוייפים או בטפסי ה”ויתור על סודיות” הבטחוניים שהמציא לו. כשדויד ענה כי ממש לא היה צורך בשימוש בתותחים כבדים, הוא זכה לחיוך של שביעות רצון גלויה. התנין חתם ב- “יום טוב לכוחותינו” ופרש מהמשרד, מותיר את דויד סופסוף לבדו.

*

שום נורת אזהרה אדומה לא נדלקה במוחו של התנין, קוראת אותו לפעולה מיידית. לדויד לא איכפת היה יותר מחכמת החיים שאותו תנין רוצה ויכול להנחיל לו. הוא לא רצה יותר שום דבר מהשרץ.

חודש לאחר מכן, כשהתברר שאותה מנכל”ית הפעילה מניפולציות משלה בתגובה לתכנית, שתלה במהירות ראיות משלה והסיטה מעצמה את האש, דויד הסתיר חיוך של סיפוק בלבבו. זה לא חריג, שתכנוניו המדוקדקים של התנין לא צולחים. חריגות סטטיסטיות. כך הוא נטה להסביר תוצאות לא צפויות. דויד שם לב שלא פעם אפילו נגרמת דווקא התוצאה ההפוכה לזו הרצויה. לפעמים זו בחירת גורל מקרית, לפעמים מושא התככים הופך בדרכו את המשבר, שיצרו עבורו בקפידה, למקור התחזקות דווקא. בפעמים אחרות ורבות במיוחד, תוכנית מתוחכמת ומאמץ מתמשך מביאים לתוצאה זניחה וחסרת משקל.

שינוי התודעה של דויד, כלל את גישתו לאשה סתם.

חודשים של התבוננות כפויה מהצד, יוצרים סוג מוזר של היכרות אינטימית. קרבנו של התנין כבר אינה דמות וירטואלית במשחק גיימרים. פתאום חלחל בו שהיא בדיוק כמוהו, גם היא אדם. היא סתם בדיוק כמו שהוא כלב.

הוא כבר ידע עליה יותר מדי. התחיל לשים לב איך כשהיא לבד היא לרגעים רוקדת, איך היא שרה המון וגם ומזייפת לילדיה. איך היא ומסבירה מייעצת להם בכל תחום, חופרת גם כשהם לא מקשיבים, ומנשקת אותם באופן מופרז, מחבקת ועוצמת עיניים בהנאה. איך היא משתדלת להיות חברה טובה של כולם, גם של אלו שממש לא ראויים לטעמו. איך שהיא אוהבת לבשל אוכל צבעוני מכל הסוגים, בלי מרשמים, ושבא היה לו לטעום. שם לב שהיא לא משקרת, במין גאווה פנימית כזו, גם כשלא נעים ולא משתלם לאמר את האמת.

שהיא הרבה פעמים רצינית מדי, ורק כשהיא כותבת לעצמה במחשב, יש לה לפעמים חוש הומור לטעמו, שהיא לא מראה לאחרים. שהיא לא יודעת להלחם, או שאין לה מוטיבציה, זה ממש לא ברור הקטע הזה, אפילו שיש לה את כל הכלים. שהיא יודעת המון בכל תחום, לפעמים אפילו חולמת על דברים לפני שהם קורים ומספרת לבעלה שמקשיב בחצי אוזן. שהיא כמעט אף פעם לא צועקת, וכשממש מעצבנים אותה, וזה נדיר למדי, היא מכווצת את השפתיים כמו דג, ורק עיניה יורות ברקים. שהיא מתבגרת די בחן, אבל עם עצב עמוק בעיניים. שבמלחמה, כשהחברים של בנה נהרג, היא בכתה פעם אחת בכי נורא, ואח”כ רק הזילה דמעות במשך חודש. שהמון פעמים היא נוהגת להעמיד פני אווזה טיפשה, ולא תמיד אפשר להבין למה.

הוא גילה שפתאום, כשאנשי השטח מעבירים לו צילומים שלה, מהמקלחת וחדר המיטות, אפילו סתם מהרחוב, הוא נבוך להתבונן בהם. הוא מתבאס כשהוא נזכר שהוא זה שהדריך היכן רצוי להתקין את מצלמות הסתר. עכשיו הוא גונז את הצילומים האותנטיים בתיקיה נעלמת ומכין רק סרטונים מפוברקים. מחליף את פני הכוכבניות בפניה במומחיות הולכת וגדלה, להנאתו של מר בלומנטל, שאינו מבחין במעשה הרמייה.

מטריד אותו כשהוא שומע את אנשי השטח מתכננים מהמורות עבורה, כמו למשל איך יתקשרו לרופא לפני שתגיע לבדיקה מחר, יזדהו כמנהל סניף אחר ויזהירו שמדובר בהיפוכונדרית מטרידה ביותר, שרצה סתם מרופא לרופא וצריך לנפנף אותה כמה שיותר מהר ולא לבזבז כסף לקופה על בדיקות. איך כשצריך, יזדהו כאנשי השב”כ בפני עוזרת המומה ונרגשת, וידרשו ממנה לבצע עבורם עבודה פעוטה, ויפצו אותה בסכום זעיר אך לא מבוטל עבורה.

עכשיו הוא רק מקשיב בישיבות, ולא תורם מדימיונו דבר, וכשפונים אליו הוא משתמט- ” אין לי רעיונות. מה אני מבין בעולם בחוץ. כל היום רק במחשב.”

דויד ידע שהוא צריך להיות זהיר. אין לו ספק מה דעתו של התנין על דרך הטיפול הראויה בכלבים שנושכים את בעליהם. הוא ימצא מי שיוציא את הענישה לפועל תמורת סכום כזה או אחר, מבלי להתערב בדבר בעצמו.

הוא חייב לשקול טוב טוב את צעדיו. את מקור פרנסתו ונישתו הוא לא רוצה לעזוב. גם לא איכפת לו לעקוב אחר האובייקטים של הלקוחות האחרים.

ואיציק. איציק באמת יקר לו, והוא לא רוצה לפגוע בעסקיו.

אבל, את התנין הוא מתעב. מתעב זו לא מילה.