4. הסטוקר וסאישה

 ובו יסופר אל התגלית המבהילה של סאישה, מהו זדון ואיך נקמתו של הסטוקר עולה למדרגה שנייה

 

 

לכל אישה יש שם, גם לאישה סתם. יש לה שם במרשם האזרחים וכינוי בו קוראים לה משפחתה המורחבת וחברייה. למרות זאת התנין הבהיר כי אסור לאיש, לא כל שכן לכלב, לקרוא לה באותו שם או בכינוי.

“אל תאנישו אותה!” הוא מזהיר.  “עדיף שתקראו לה- “הכלבה” למשל.”

לפיכך היא נקראת אז על ידי הצוות, במין ראשי תיבות לסתם אישה- סאישה.

אותה סאישה, שסיימה כבר עם תרגילי המתיחות, ישבה ובהתה במסך המחשב בהבעה מהורהרת.

שנים שהיא יודעת שמישהו יושב לה על המחשב והטלפון. מונע ממנה פרטיות, חוסם לה חשבונות פרטיים, ומטריד בדרכים שונות ובהודעות מוזרות. שיחות הטלפון שלה מלוות ברעשי רקע מוזרים, הסוללה נגמרת לה במהירות הבזק והטלפון כבה ונדלק על דעת עצמו. היו לה סברות משלה בעניין שהתקשרו לעיסוקייה בשרות הביטחון, בנוטרייה.  חיזקה אותן העובדה שההטרדות החלו במהלך אותו שירות. אולם שיחת הטלפון ההיא שקיבלה בחדר המלון במילאנו הייתה ההקדמה לנקודת האל חזור, שטרפה את הקלפים, שינתה את חייה ולא איפשרה לה להדחיק את זה יותר.

אותו בוקר, בזמן שבעלה ירד לשחייה ההיומית בבריכת המלון והיא שקעה בקריאת “על החיים המסתוריים של הצמחים”,  צלצל הטלפון בחדרה. ענתה לצלצול המפתיע. אולי בעלה צריך משהו, אולי מחפשים אותם מהקבלה. קול זר בעל צליל מתכתי ומהוה כאחד, מדבר אליה בעברית, קורא לה בשמה.

” כדאי שתדעי שמטורף אובססיבי נדבק אלייך. חזק. את צריכה להיזהר “.

“מי אתה?”

“לא חשוב” הקול נשמע החלטי. הוא לא יזדהה.

” אובססיבי לי?” משכה לכיוון אחר.

“כן. ומסוכן , תביני “.

” אתה יודע מי זה? “

“כן”.

” מי ?”

שתיקה.

” אם כבר התקשרת להזהיר, תן לי להבין במי מדובר”.

“תחשבי. ועוד משהו. אל תסמכי על הנוטריה.”.

השיחה נותקה לפני שהספיקה לגלול את כל השאלות ששעטו בראשה. חייגה מייד לשרות הלקוחות, והמתינה מספר צלצולים. רצה למטה, אל הלובי, לדלפק הקבלה ושרות הלקוחות, שם התעקשו בקוצר רוח הולך וגובר שאין אפשרות לדעת מאיזה מספר הגיעה השיחה.

בלית ברירה, בהזדמנות הראשונה, היא תאלץ לחשוב. כרגע היא לא תתן לאותו מטריד אלמוני לקלקל להם את החופשה. כי כן, יתכן בהחלט שהמתקשר עצמו הוא מן מטרידן כזה, שנהנה להפחיד.

אותו לילה באותו חדר, בעוד המחשבות מסתחררות כציקלון בראשה,  בדקה עם בעלה את יציבות השיש במקלחת, ואת חוזקן של רגלי הכורסה. מאוחר יותר, כשהוא שרוע על בטנה והיא מלטפת את גבו המזיע, שאלה – “ בא לך לרקוד קצת את הצ’ללייקה”?

יש לדעת שחוקי לגמרי לרקוד את הצ’ללייקה. אפילו לפי כל כללי הדת אין בכך כל פסול. משרד הבריאות עצמו יעמוד מאחורי העמדה שאינה מתנגדת לה. סאישה לא עשתה סקר, אבל נראה לה שרבים רוקדים אותה. למעשה מעולם לא שמעה מישהו מבקר את הצ’ללייקה בשום דרך.

עדיין, בעלה, שהוא מתירני ביותר ( לא כל שכן לעומתה), אינו בוחל כמעט בדבר ושובל ארוך של שותפות לסקס מאחריו, משיב לה כי דווקא מהצ’לליקיה הוא משום מה חושש. נו טוב. היא ממילא העלתה זאת בעקבות סרט שראתה אותו שבוע ולא היה לה צורך אמיתי בה, אז מבחינתה הנושא הסתיים עם תשובתו והיא שכחה מכך.

למחרת, כשעלתה מארוחת הבוקר לארוז את המזוודות, לא מצאה את הכותונת משיפון שחור שלבשה אמש.

זו לפחות השניה מסוגה, השלישית בעצם, נזכרה, שנעלמה לה כך פתאום.

מוטרדת, הפכה את המקלחת והחדר, בדקה מתחת לשמיכה, בין הכריות, מתחת למיטה, לכורסה. אפילו למרפסת הציצה. שוב ושוב עברה ולא מצאה. ביקשה מהאיש לעזור, והוא כהרגלו, יסודי בתכלית, הפך כל פינה וגרס – “לא השארנו כלום. הכל במזוודה.”

“כנראה”. אמרה בשקט.

בטיסה חזרה כמעט לא הוציאה הגה.

שני ערבים לאחר מכן, בביתה, אחת עשרה בלילה, וכבר רק צלילי שינה חרישיים בבית, וקול נשימותיה שלה, קצר ומהיר כשהיא מטופפת כ-20 צעדים רכים, המרחק ממיטתה לפינת העבודה של בעלה. החלונות במחשב שלה נפתחו ונסגרו במהירות, כשגלשה מאתר לאתר, בודקת מה קורה בעולם. מדי פעם היא גוללת את החצים גם בין התגובות, פעמים בודדות אף מתפתה להגיב.

לאחר כחצי שעה, תיקנה טעות סתמית לחלוטין בכתבה לא מעניינת במיוחד. ותוך שהיא סורקת את התגובת האחרות, הבחינה בזוית עינה כי הופיע מענה לתגובתה.

לא רק היא ערה. גללה את החץ מעלה ולחצה לפתיחה. נשימתה קופאת לנוכח המילים שריצדו מולה-

” אז מה, הבעל המצחיק  שלך לא רוצה לרקוד את הצ’ללייקה? אנחנו לא זרים, ואני אשמח לצ’לליקה, איתך , באיטליה או במקום אחר. מה את אומרת? “

היה קשה לה לנשום. כל מי שעקב שנים אחרי הסאישה, יום וליילה, יעיד שהפחד די זר לה, אבל ברגע זה היא התמלאה בעתה כולה. חשה בלבול גדול ובושה עמוקה.

מי זה??? לא עלתה שום תשובה בדעתה.

קמה והתיישבה פעם ופעמיים בלב הולם, גלגלי כיסאה נעים לצדדים בבלבול. אחרי זמן מה לחצה בחוסר אונים על מקש ה “priscn” ושמרה את הצילום בתיקייה חדשה, עוד הרהור חסר בינה והיא העניקה לה את השם “סטוקר”.

מחר אחשוב, החליטה. נכנסה למיטה. איש לא יכול להבחין בזיעה הקרה שאפפה את שרשי שערה הארוך, כשהיא שוקלת את העובדה שמישהו פלש לפינה הכי אינטימית בחייה.

כתוצר של חינוך שמרני מסורתי, חשה לא נוח לחשוף את גופה למבטים זרים אפילו בבגד ים. מובכת להצטלם בביגוד מלא, וברור שאין מה לדבר על חלקי. היא התענתה תחת הידיעה שגופה והחלק המיני-פרטי שבה, זה ששייך לחדר המיטות ולמעטים שבחרה לאהוב ומזה שנים לבעלה בלבד, הפך לנחלתו של סוטה לא ידוע.

ולא רק. של מי שצילמו זאת עבורו, ושל כל מי שהחליט לחלוק זאת עימו..איך אפשר לשאת את הידיעה הנוראית הזו?

“מטורף אובססיבי”, בחר הקול לתאר לה, ורק כעת חילחלה בה ההבנה למשמעות הביטוי, על כל כיעורו. מישהו השקיע משאבים רבים בפלישה לפרטיותה, מישהו הרגיש בטוח מספיק ליידע אותה על כך ולבוא אליה בהצעות, למרות שהוא יודע מי ומה היא.. כעת החדירה למכשיר הטלפון והמחשב שלה, נראו מאיימות הרבה יותר, והעלמות בגדיה התחתונים קיבלה משמעות ופשר מפחידים.

התייסרה והמתינה עד ששלוש קרני שמש דהויות הכתימו את מצעיה ושיחררו אותה מהמאמץ להירדם.

למחרת אחר הצהריים, כששבה לביתה, הבחינה שהמחשב כבוי, ולא נמצא במצב ההמתנה בו השאירה אותו. ניגשה ולחצה על כפתור ההפעלה,  קול פיצוץ הקפיץ אותה לאחור וריח שרוף נישא ממארז המחשב.

עמדה במקומה המומה לרגע, וירדה להכין לעצמה כוס תה ולעכל את המתרחש. בבדיקה מאוחרת באותו יום גילתה גם כי גם התגובה שלה לאותה כתבה וגם המענה לה אינן מופיעות יותר.

איך עושים את זה בכלל, תהתה בעצב.

תמיד קיים סיכוי שמדובר במקריות לשמה. מקריות שגרמה לקצר, מקריות שגרמה לו בדיוק באותו עיתוי, משמיד ללא כוונה את תיקית הסטוקר מאמש.  מקריות שגרמה לללבנים שלה להעלם או להגנב מחדר המלון על ידי מנקה זו או אחרת.  אבל היא בת יענה של ממש אם תאמץ את הסבירויות האלו, כי שום מקריות בעולם לא יכלה להצמיח את התגובה במחשב אמש, או את אותה שיחת טלפון.

אותו גרון מתכתי אמר את האמת.

יש לה סטוקר. סוטה שלא נרתע מעבירות פליליות וסבור משום מה שהוא מוגן בפני הדין, עם כישורים טכנולוגיים לא בטלים שלו או של מי שעובד עבורו. מספיק כדי ליצור מעקב אחריה בטלפון ובמחשב, להתקין מצלמות סתר, ליצור קצר חשמלי נדחה במחשב שלה, שישרוף את המחשב, כאשר כפתור ההדלקה יצור מגע כלשהו, ונוסף לזה- יכולת למחוק תגובות לכתבה ברשת.

זה ממש לא מה שחשבה על הפריצות למחשב ולטלפון שלה, לחשבונות המייל. זה היה מדאיג ומורכב יותר.

מי זה יכול להיות?

עבריינים שלא ירתעו מלפרוץ לבתים ולפגוע ברכוש, דווקא באלו יצא לה להפגש. ברבים מהם. אבל לא עלה בדעתה שלמי מהם יהיה מניע להתחקות אחריה, או שתהיה לו הבנה טכנולוגית מספקת, או אמצעים, או ביטחון לעשות  מה שנעשה. ככל שחשבה הסיקה שמדובר באדם אובססיבי ונטול עכבות, עם יכולת כספית או מעמדית לשלוח עבריינים ולהעסיק האקרים לפרוץ לפרטיותה.

נשמע מוטרף.

האשה סתם הייתה צריכה להמשיך ולחשוב על זה וממש לא בא לה. החליטה לדחות זאת קצת.

למחרת, לקחה את המחשב לטכנאי בחנות ממנה רכשה את המחשב. רק תציל לי את הזיכרון, תשחזר אותו איכשהו, ביקשה. ( יש בו ראייה מהותית עבורי רצתה להוסיף).

שרוף לגמרי, אמר. מצטער, לא ניתן להציל דבר.

בטוח?

כן.

אתה יכול לדעת איך זה נגרם?

לא. לא בדיוק. איכשהו קרה קצר. מגע לא נכון שנוצר ברגע שהפעלת.

יש דרך לגרום לזה במכוון. זאת אומרת, ליצור קצר שיווצר רק שמישהו ילחץ על מתג ההפעלה?

זו לא בעיה. אבל גם להכנס בך ברכב מאחורה זו לא בעיה. אבל מי יעשה את זה בכוונה.

כלומר, הרהר לרגע, אם אתה לא קשור למאפייה, או לשרותי ביטחון של איזושהי מדינה.

טוב. אני לא עבריינית, וגם לא מרגלת, צחקה צחוק עצוב.

*

התנין חייך לעצמו בזעם אי שם, נרגש כולו. איזו מערכה נפתחה עם פתיחת תיקיית הסטוקר על ידה.

אם עד עכשיו שילמה על כך שלא הבינה שעליה להיות שלו, עכשיו תזכה לנקמה בעוצמה כפולה. אדם שכמותו פונה אליה בהצעות ואילו כפויית הטובה הסתמית הזו הוכיחה בתגובתה את עומק זדוניותה. מנסה לאסוף ראיות? אותו היא רוצה להפליל? היא עוד תשלם על זה בריבית. חש מסופק מאד בגין המחשב השרוף, כדי כך שהעניק לעצמו שתי נקודות במערכה הראשונה בקרב על ביעור הראיות, קרב שימשך זמן רב מאד, ושעוד יגיע לעוצמת נקמה שלישית, שלא הייתה כדוגמתה.

*

למרות מה שנאמר לה בשיחת הטלפון, סאישה שקלה רגע להגיש תלונה ברשות לניטור בטחון האזרח, הנוטריה , אבל הבינה שהתיק יסגר כהרף עין מהעדר ראיות. היא חייבת למצוא כאלו וגם לקוות שהסטוקר שלה אינו איזה קצין רשות בכיר מהמטרידים, או כזה העובד ביחידת המחשב המיוחדת.

פנתה לבלש נוטריה לשעבר ממכריה, וביקשה שיקשר אותה לאדם המתמחה במעקב טכנולוגי מכל הסוגים, כדי להתחקות אחר מעקב קיים ולסכלו.

תוך ימים ספורים קיבלה שיחה. אני אמיר. חוקר פרטי. נאמר לי מה את רוצה והתחלתי לברר. אבל יש בעיה.

מה הבעיה?

אני לא יכול למסור מידע כשהמעקב מתבצע מטעם המדינה. האמת, אסור לנו אפילו לעדכן אם מתבצע כזה.

המדינה? נלחצה ומיהרה מדי לדחות את האפשרות.

מה פתאום המדינה? אין מצב שלרשות כלשהי יהיה בי עניין. לא עם הרקע הביטחוני שלי עצמי. לא עברתי שום עבירה, פלילית, בטחונית, או צווארון לבן. אין לי קשר אישי לעברייניים, או לגורמים עויינים. ישרה עד זרא, כולם יגידו לך..”

בשל השתיקה בצד השני של האפרכסת, המשיכה היא להבהיר : אין יסוד לשום חשד הכי מזערי. נקייה לגמרי. אתה יכול להיות שקט ולחקור בעניין. אני באמת צריכה עזרה..

הצליל שהשיב לה גילה שהשיחה כבר נקטעה. מאחר והמספר חסוי, לא יכלה להתקשר בחזרה.

אולי מנסים להטעות אותה. סביר שכך. חשבה סאיישה, שלעולם לא תשוב להיות כקודם, סתם אישה.