2. מר בלומנטל
הפרודוקטיביות של מר בלומנטל והאיש
הקוונטי שנופל בין הכללים
השעה הייתה כבר תשע וחצי בבוקר כשמר בלומנטל חזר למכוניתו. למתבונן מהצד נראה היה באותם רגעים כג’נטלמן תרבותי בגיל העמידה, בגדיו מיושנים משהו אך נקיים ומגוהצים להפליא, הבעתו נבונה ביותר ואינה משקפת את רגשותיו, תנועותיו מדודות ואין בו כל ייחוד שהוא. ניכר היה שאינו מתאמץ, לכל הפחות, למשוך תשומת לב.
השמשה הנקייה מדוחות העלתה בו תחושת סיפוק כתמיד. התעלם מתחושת הרעב, התחיל את הנסיעה בשלב השיחות היומיות לדור ההמשך. הוא לא הבין את עניין ה-“נשמת חיי” ודי דחה אותו כל הפוצי מוצי הזה. אבל, עובדה בלתי מעורערת היא שילדיו היו היוצא מן הכלל לכל נוסחאות החישוב. כמו מספרים ראשוניים, בלתי ניתנים לחיסור וחלוקה, זוהרים בייחודם בין אוסף הספרות הנעות ללא הרף ביקום.
הם היו יותר מביטוי המשכי מוצלח שלו עצמו. מימוש מעולה ורענן, שהעיר בו דחף אינסטנקטיבי ובלתי ניתן לשליטה, לדאוג להם כמו לגופו הוא, כאחרון היונקים.
מר בלומנטל השלים זה מכבר שבפן זה של חייו אפילו תנין מלכותי הופך למרמיטה סרוחה. כאשר גילה להפתעתו, שעובדה מביכה זו לא רק שאינה מפחיתה מכבודו על ידי קהל הצופים, אלא מקנה לו יחס אוהד, לא התאמץ יותר להסתירה כנקודת חולשה בלתי רצויה, אלא דאג לנפנף בה כל אימת שנדרש. כמו למשל בפני קצינת המבחן שגויסה בזמנו להמליץ על אי הרשעתו.
כעבור מספר דקות רוני התקשרה אליו חזרה.
” אבא, אני לא מרגישה טוב. במרפאה עכשיו.”
הוא עדיין לא הספיק לעכל שהייחודית שלו התגייסה, וכבר נאלץ בעל כורחו ובניגוד להיגיון הישר, לסדר לה השתתפות בקורס צפ”טיות נטול יוקרה או נוחות. איזו גחמה ילדותית, להמשיך עם שתיים מהקולגות שלה לכתה. היה נכון להרים טלפון שיציב אותה בעמדת פקידות כלשהיא קרוב לבית, ממש כבכורו, או לפחות בקורס בקריות טיסה, שיאפשר לה גישה לבני זוג ראויים. אבל היא התעקשה. למעשה די הצליחה שם, ברור, אולם ועכשיו היא במרפאת בסיס נידח, סובלת מפריחה אלרגית. ככה זה. כשאתה מניח לאחרים לעשות כרצונם. הכל הולך ומתדרדר.
רק בקש וכבר שלחה לו תמונה של הנגעים הכעורים על עורה הצח והמרשים. העביר אותן למומחה שמטפל בה מילדות, שואל לתרופות המומלצות. עוד דקותיים והמומלץ הוזמן מבית מרקחת אינטרנטי. לצערו, המשלוח יצא עוד שלוש שעות, לא ניתן להקדים. הניח בינתיים לעניין והייטיב לעשות, כפי שהתברר בהמשך.
ברור הוא כי המשחות והכדורים הם רק טיפול שטחי בסימפטום.
“כל אותה “הצלחה” היא חסרת משמעות, כמו גם הסיפוק עליו היא מדברת. לא יתכן שתמצא את מקומה בחור הזה”, חשב, וחש לחץ מוכר מתפשט באזור ביטנו. תופעה ארורה שגופו פיתח מאז התיק הפלילי הבלתי נמנע ההוא על אחריות מנהלים, לאחר שאחד ממפעלי החברה זיהם בשפכים איזה נחל זניח. רעילים. אפשר לחשוב. התיק מזמן נשאר מאחוריו, בעזרת קרוב בכיר מאד ברשות המקומית, קשרים מתבקשים של הארגון בפרקליטות המחוזית, ותשלום נכבד לעורך הדין שניסח הסדר טיעון מוצלח ביותר. למרבה הצער, מביטוי החולשה הגופני העלוב הזה לא הצליח עדיין להיפטר.
הרים טלפון למשרד, מודע כתמיד לכך שהמאמץ להביע חיבה מכוונת בקולו נשמע כהתחנחנות מגושמת. הוא מעולם לא בזבז את זמנו על רכישת מיומנות בהבלי הפלירטוטים ואין לו כל צורך בכך-
” בטי, חפשי ביומן שרותי הבטחון את עמוד הקשר מהסדנה בספטמבר, וקשרי אותי טלפונית לתא”ל רצון.”
תוך חמש דקות כבר התנצל בפני אותו קצין על שהוא מטרידו בזוטות, אבל ” ילדים הם ילדים, אתה יודע”. הנ”ל שזכר אותו במעורפל, כמישהו מעורב במערכת, אולי בארגון, אולי בשרות החשאי, לא ברור אבל וודאי, לקח את פרטיה של רוני תוך שהבטיח ש – “עוד היום אדבר עם מפקדת הקורס”.
האב המסור חש שהכאב בכרסו נחלש קלות. אולי טעה לחשוב שזו מזכרת מהעבר. אולי זו הייתה רק עווית רעב. כחלק ממאבקו המתמיד והנחוש במשקל, לא אכל דבר מאתמול בערב.
ככה זה כשהאדם לא טורח לצוד את מזונו יותר, והטרף מצוי לו ללא טורח ובשפע עודף באשר יפנה.
*
ההסתברות הטיבה עימו והעלימה פקקי תנועה אופיינים, כך שהגיע בדיוק בזמן לקבלת הפנים בלובי המלון.
כנס זה, כככל דומיו, היווה זירה עסקית מתבקשת. מפגש עם אלו שההיכרות עימם לא מספיק נוחה להרמת טלפון ישירה וגלויה. ייזום היכרויות רצויות עם דמויות שלא הייתה לך נקודת חיכוך קודמת עימן. אפשרות לאמידת מתחרים מקרוב וחשיפת שחקנים חדשים במגרש.
הוא השקיף מלמעלה בינות למתמנגלים, איתר את מזנון הכיבוד ופסע אליו נמרצות. בלע בלגימה ארוכה ויסודית שתי כוסות מים מינרליים. לאחר סקירה מהירה אך מדוקדקת בחר בכריכוני איקרה לבנה ועגבניות מיובשות. הפרוסות האדומות היו ממורכזות וברורות על הרקע הלבן למשעי. שום התפשטות נוזלים מכתימה. ניתן להיווכח כי מי שהכין את אלו, הינו אדם נקי ומדוייק, וככזה סביר שיפחית זיהומים.
הטיל כמה מהכריכונים ברצף לפיו עד שתחושת הרעב פגה. צופה לא מוכר בחליפה לא תפורה למידותיו, השתאה למהירות שבה נעלמה יותר ממחציתו של מגש גדול במיוחד.
ניקה את זויות פיו במפית נייר ואת ידיו במטלית לחה, הרים ראשו והניד ראשו במהירות לשלום לכל זוג עיניים סורקות שהצטלבו עם אלו שלו, תר במיוחד אחר מי שסימן לעצמו מראש.
טפיחה לא צפויה על שכמו קטעה את יעילות הבוקר.
“בוקר טוב מר בלום! ” ניסה לתקן אותו ל-“בלומנטל”, אבל הגבר הכהה והחייכני ללא סיבה כבר המשיך לתקוף במרץ: “אז מה שלומך? מתרחבים?” חייך מבלי להמתין לתשובה. “לעסקים התכוונתי, רק לעסקים.”
הצחוק העמוק והמוכר לא נעם ליורם.
” אירופה מחד ומערכת הביטחון מאידך. נגיד שלא קשור לכלום.. העיקר, הולך לך לא רע.” החמיא הנ”ל תוך שחיוכו נמשך בהגזמה עד לקצוות עיניו.
זה שהרשה לעצמו יותר מדי הוא דרור, המכנה את עצמו דורי, שם משפחה מזרחי כלשהו. אחד שלמד איתו לפני שנים בתואר השני למנהל עסקים. על התנהגותו חסרת הרסן חיפתה העובדה שהוא היה יצור בלתי צפוי. כזה שמעניין לעקוב אחריו, ואחר האקראיות הבלתי תאמן להטריד, בה מהלכיו הספונטניים צולחים. יתרון נוסף של דורי, יש לציין, שכבר בצעירותו ידע להכיר בייחודו של מר בלומנטל ולשמוח בקרבתו. למעשה, הוא היה חברו הנבחר של מר בלומנטל באוניברסיטה.
הילד המגודל הזה, היה אובססיבי לצעצועים טכנולוגיים, ועסק במרדף מתמיד אחר זיהוי הדבר הבא שיסחוף את הצעירים, במטרה לייצרו או ליבאו. כרגע, לדבריו, הוא מתעסק במסכים מעוגלים, שזווית הראיה בהם רחבה ולטענתו בריאה יותר. היתרון משמעותי ביותר לעיניים מבוגרות דווקא, הסביר. ” מאד ממליץ לך”.
כבר כמעט שלושים שנה שהוא מזכיר לו שהם באותו גיל, והארחי פרחי הזה בשלו.
הטפיחה השניה על כתפו הייתה דוחה במיוחד, אבל אז, כפרס לא צפוי על סבלנותו היתרה, דורי הציג בפניו עכבר אלחוטי שקוף, שחלקים הפנימיים מאירים בירוק זרחני ומגלים את המילים ” אופק רחב”.
“קח לך, וחלק שניים שלושה נוספים לאנשים הנכונים. תעזור לי להפיץ את הבשורה.”
חש התעוררות בחלציו. לכל דבר שקורה יש סיבה. וגם להיתקלות המפריעה לכאורה הזו הייתה אחת. ככה זה.
” בשמחה. אבל למה שלא תתן לי עשרה. עוד היום אחלק אותם באופן יעיל.”
על היוזמה שילמה כתפו, שספגה טפיחה נוספת.
“ממזר אתה, הא? מים שקטים חודרים עמוק. אחרי המפגש הראשון קפוץ איתי לגי’פ. כבר אוציא לך כמה. “
מר בלומנטל לחץ את ידו לחיצה כנה. והמשיך את הסבב לפי המתוכנן.
אחרי הרצאה צפויה שעסקה בחידושים האחרונים בתחום ההגבלים העסקיים, פסע עם דורי לחניון. הנ”ל פתח את הדלת האחורית של הרכב, שששכבת האבק הזרוייה עליו וגלגליו המרופשים בוץ העידו על מסע שטח שנערך בו לא מזמן, ועל זלזולו הלא מושכל של בעליו בנכס ששוויו למעלה ממחצית המיליון. יד חומה ושרירית נשלחה בינות לשקיות והארגזים המגובבים שם, ובאורח פלאי דייקה ושלפה מפינה נסתרת את קופסת הקרטון המבוקשת. דורי הוציא את עשרת העכברים המובטחים ומסרם תוך שהוא מלהג משהו שקשור באופטיקה.
הוא עשה עצמו מקשיב, ועיניו המשיכו לסרוק את תכולת הבגאז’. אחד הקרטוניים החיצוניים, ממש סמוך למר בלומנטל, היה קרוע למחצה וחשף אוזניות כתומות באריזה שקופה, הנושאת כיתובית “NIGHTEYES”.
“מה זה?” הצביע ושאל, בסקרנות תמימה ככל הניתן.
“אוזניות לסמרטפון. מאירות בלילה, גימיק פרסומי למשקפות הלילה שייצרתי לצבא לפני שנתיים. נו, ארכיאולוגיה.”
יש לדעת כי בעיני דורי, בחור שלקח את ההיפריות שלו עשרות צעדים קדימה, כל מוצר בן למעלה מחצי שנה נחשב כמוצג היסטורי ערכאי. הוא הטיף לחיות את המחר בלבד, שכן “העתיד הוא ההווה היחיד הצפוי לנו”.
אימרות סרק, זו המומחיות האמיתית שלו.
ביטוי מטופש דומה- “רק חמורים מביטים אחורה” היה המוטו שלו באוניברסיטה, והוא פעל לפיו בכל תחום בחייו. כך גם בנוגע לשובל הבחורות שניסו לשוב לזרועותיו לאחר ביקור שכרות ארעי. היה דוחה אותן וחוזר ומצוטט זאת, עד שהיה מתחשק לך לכבד אותו באגרוף רציני. כלומר, אם היית פרא אלים.
לפעמים הטבע שוגה להעניק אגוזים למי שאין שיניים, אבל במקרה של דורי היקום התעשת, ואחרי כל הנשים המרהיבות שנהו אחריו, הוא נישא בסוף לימודיו לפרסיה פשוטה וקטנה. נקבה דביקה שטפלה עודף חיבוקים על בן זוגה ונהגה לצחקק בקול ציפורי אחרי כל משפט של התנין, לא מבחינה מתי האמור הוא בדיחה ומתי דיבור ענייני ועמוק. חנונית לפיזיקה, שלא ניחנה לא ברגלי סייחה אינסופיות ולא בעצמות לחי יוצאות דופן, וגם לא שום סגולה בולטת לעין אחרת.
“למה דווקא היא?” ניסה להבין כשראה שהיא עדיין בשטח למעלה מחודש.
“היא עשויה מחומרים ניצחיים” אמר לו דרור.
“כלומר?”
“היתרונות שלה אינם מתיישנים.” ענה הבחור באופן הכי ברור שהוא מסוגל לו, כלומר– בהגיג נטול פשר למשעי שאין בו כל נתונים מוצקים, ועבר במהירות לדון בתכנית העיסקית הראשונה שלו, משווה בין אפשרויות המימון. אולי התכוון לכך שכהי עור מזדקנים לאט וטוב יותר. אולי לא. לך תבין אדם שלא מכבד לוגיקה ברורה.
“אני דווקא בדיוק צריך עשרים מאובנים כאלו”. ידע שאין טעם להציע כסף תמורת האוזניות. “אהיה חייב לך”.
דרור נעצר לרגע ומייד זז הצידה ופשט ידו כמציע את תכולת הקרטון : “מר נטל” טעה כהרגלו, “לרשותך”.
מר בלומנטל שלף כמות שנראתה לו כעשרים והכניס לשקית נוספת אותה שקיבל מדורי. הוא שלח ידו ללחיצה ממושכת, תוך שהוא מתאמץ להתבונן לתוך עיניו של בן הברית הכפוי בכובד ראש מופגן.
גם כשהנסיבות הצדיקו זאת, מר בלומנטל שנא להיות חייב לאי מי. בטח לא בשביל נזיד עדשים טכנולוגי.
היה צריך להתעודד ולהזכיר לעצמו כי ללשון אין עצם, כפי שהטיב לנסח עורך דינו. אז הבטיח, אז מה.
הבחין פתאום שדרור הביט עליו במבט מוזר משהו, פותח פיו וסוגרו כדג, כשלפתע הופלה עליו הזמנה לסיבוב ערב במטוסו הזעיר.
“יאללה, בוא תתעורר קצת מיסטר לום, זו חוויה חלומית. קצת ריגוש וזווית אחרת עוזרים לבן אדם לפרוח”.
“מתישהו. בזמן הקרוב. אתקשר אליך” התנער.
כאילו שיש סיכוי קלוש שיפקיר את חייו בידיו בצעצוע הלגו של הטייס החובב, האובססיבי לנגיעות הזה.
דרור נכנס לרכבו תוך שהוא שורק בעליזות נעימה לא מוכרת, ונעלם בחריקת צמיגים.
לא להאמין איך בחור רשלן וחסר אחריות כזה התעשר כל כך.
חריגה סטטיסטית פר אקסלנס.
הואיל וכבר הספיק להיראות ולהחליף מילים בכנס עם מי שרצה, ואף יצא עם בונוס לא צפוי, חתך במהירות לרכבו. הוציא דפי ברכה מתא הכפפות ורשם- ” לסגל גדוד 34, כתודה על טיפולכן המסור בבתנו רוני , שי צנוע שיעזור לעבודתכן החשובה.”. טיפול מסור. ממש. למות המטומטמות שם היו נותנות לה.
את הדף הניח בשקית עם העכברים הזרחניים.
בשקית השניה כתב הנחיות לרוני, מה להעניק לצוות הפיקודי ואיזו שקית נועדה לחלוקה בין חברותיה. התקשר לבית המרקחת וביקש לדבר עם מונית המשלוחים. הסתבר שזו האחרונה יוצאת דרומה עוד כרבע שעה מרחוב יהודה הלוי. תוך כדי שיחה טלפונית עם הנהג כבר נעמד לצידו, מוסר לו את השקיות ושטר של מאתיים כבונוס נוסף לעלות משלוח התרופות. רק לשניה בודדת חישב מתוך הרגל רב שנים את עלות הסיפור, ומיד הוכיח את עצמו. אין מחיר לאושרה של הבשר מבשרו.
ליטף באיטיות את כרסו השבעה והשקטה להפליא ונווט חזרה למשרד. החיוך הזעיר שהתעקם על שפתיו, הסגיר תחושת סיפוק.
מאלתר מומחה ופותר בעיות במהירות הסילון, זה הוא. בהחלט.
הבחור בחליפה הפשוטה עמד בחניון ליד המאזדה יד שנייה שלו, וצפה ברכבו של התנין מתרחק. כשנעלם מזווית ראייתו סב ופנה לענייניו.