פרק 6: קשה להאמין
פגישה מדאיגה עם עוזרת, ושיחת טלפון מדאיגה עוד יותר.
חשוד חדש ומפתיע משתלט על הרשימה
בקניה השבועית של סאישה בסופרמרקט. סאישה נפגשת לרגע בבלש משטרתי לשעבר, אחד מהחביבים עליה. הוא ואשתו בפנסיה. אחרי מה נשתמע ומה העניינים, התרחקו העגלות זו מזו וסאישה נזכרה שלפני שנים רבות מאד, אמר לה משהו על “כלב גדול שרודף אחריה. מה זה גדול? עצום” הדגיש כשראה שהיא מתעלמת, כאילו היא באמת צריכה לפחד מאותו כלב, אוחז בזרועה לעכב אותה. היא תשאל אותו על זה בפעם הבאה שיפגשו.
הגיעה לקופה ונעמדה בתור, מזהה את האישה שלפניה. עוזרת בית שעבדה אצלה, ועבדה היטב, ויום אחד פשוט לא הגיעה למועד שנקבע, מתעלמת משיחות הטלפון.
עיניה של האישה התרוצצו במבוכה.
“היי ניצה” אמרה סאישה. “מה שלומך”
“בסדר, הכול בסדר ברוך השם”.
” את יודעת, הייתי מאד מרוצה ממך, וחשבתי שאת רוצה להמשיך. הצטערתי שנעלמת. מה קרה? “
עיניה של ניצה התרוצצו.
“רציתי מאד. לא יכולתי”
” למה”
האישה שתקה לרגע. פתחה פיה וסגרה. שוב שתקה ואז אמרה:
” תשמעי אם אגיד לך משהו, לא תגידי לאף אחד שאמרתי?”
” אם את מבקשת”
” תבטיחי. בילדים שלך.”
” בסדר. מבטיחה”
האישה נאנחה קלות.
” מישהו צלצל אלי אחרי הפעם האחרונה שעבדתי אצלך ובקש ממני לשים משהו אצלך בבית, איפה שיגיד, הוא יסביר לי בדיוק. ככה אמר. הוא ישלם לי מאתיים שקל כל שבוע, אמר. כשאמרתי לו שיעזוב אותי, ואני לא עושה דברים כאלו, אמר שהוא מהמדינה ושצריך לעשות את זה מסיבות חשובות של ביטחון, ושאת אישה רעה ומסוכנת ושאני לא ארגיש רע עם זה. אמרתי לו שאני לא מאמינה לו. שאת היית קצינה בנוטריה ואת אישה טובה ואני לא עושה שום דבר כזה.
אז הבטיח לי ארבע מאות על כל פעם שאני יעשה מה שהוא יבקש. אמרתי לו שאני אישה מאמינה, לא משקרת ולא עושה מה שאסור. הוא התעקש הרבה פעמים עד שהבין שלא ילך לו. ואז הוא נהיה מפחיד ואיים עלי שלא אגיד לך כלום ושלא יבוא אליך יותר..
אמר שאם אני יתקשר או יבוא אליך, הוא ידע ויגיע אלי. אם אני יענה לך הוא ידע. והוא אמר איך קוראים לילדים שלי. באיזה כיתה הם ושלא כדאי לי להתעסק אתו ועם החברים שלו.
רצה גם לשלם לי מאתיים ככה סתם, על זה שאני אשתוק. אמרתי לו שאני לא ילך אליך, ולא ידבר עם אף אחד על זה, ואני לא רוצה ממנו כלום רק שיעזוב אותי ואת הילדים שלי בשקט.
לא נגעתי גם במאתיים שלו. וזהו.
אני לא אדבר על זה יותר. וגם את אל תשאלי שוב.
החיים שלי גם כך קשים ואני לא רוצה צרות.”
הלקוחה שלפניה כבר שילמה את החשבון ותורה של ניצה הגיע, אבל היא לקחה את העגלה ועברה לסופו של תור מרוחק.
סאישה הבטיחה לעצמה שעוד תנסה לדבר אתה. זה לא יהיה קל. ניצה עקשנית כמו שהיא ישרה. הסיפור שלה ממש לא בישר טובות. ממש לא.
*
עבר שבוע ימים של הסתגלות איטית לעובדות קודם שזכתה לשיחה נוספת מהמספר החסוי לקו הטלפון הנייח בחדר העבודה בביתה. שוב אותו קול מעוות משהו.
הניחה שלא התקשר לנייד כדי למנוע ממנה להקליט. היה ברור לה שלא ניתן יהיה לאתר את מקור השיחה על ידי חברת הטלפונים.
” חשבת?”
” חשבתי”
” על מי ?”
” קציני נוטריה, מפקד הנפה ועוד שניים. ”
שתיקה, אח”כ שיעול נרגן.
” לא. לא. את מבלבלת בין סיבה למסובב. הם מקסימום משתפי פעולה, מצטרפים לעגלה. במיוחד הידיד הזה שלו. נכלולסקי. אבל הם לא היוזמים.” העיוות שעבר הקול לא הצליח להסתיר סימני עצבנות.
” תראה אתה מדבר על מישהו שמעז לעבור עבירות פליליות חמורות והרבה, בלי פחד שאדע על כך. זהו ביטחון עצמי חריג ומופרע”
הוא שתק, אז המשיכה:
” אין לי יותר השערות. אם אני טועה, אז אולי פשוט תאמר מי זה.”
התאמצה להסתיר את קוצר הרוח והרתיעה שהיא עצמה חשה. היא חייבת להבין מה קורה פה.
” תחשבי לאיזה טיפוס מוזר שברת את הלב פעם לפני המון שנים. מישהו שלא ירפה, וכשתנסי להתחמק ממנו ינטור וירדוף אותך מיליון שנה”
מפתיע. ” שברתי את הלב? לא חושבת שברתי את הלב לאף אחד. “
” אולי המונח באמת לא נכון. אני מתכוון למישהו שרצה בקשר אתך, מאד ואת אכזבת אותו, יצאת לו מהחיים ולא ענית לו לטלפונים.”
ניסתה להיזכר בקול. ” היה ארז אחד. סטודנט לרפואה שהייתי לא בסדר אתו. לא בכוונה, פשוט הייתי לגמרי מאוהבת אז בדני. אבל, הוא היה בחור טוב ומקסים לגמרי. היום הוא בטח רופא מצליח, ואולי בעל אותו מראה איטלקי ממיס לבבות. לא אחד שצריך לזכור אותי בכלל. אין מצב. גם יואב מהצבא היה מקסים. אני פשוט הייתי צעירה מדי בשביל לחשוב על בן זוג לחיים. לפעמים הכול שאלה של עיתוי, אבל הוא היה מאד טוב ועדין…”
” את לא בכיוון” חתך אותה לפני שתמנה באזניו את כל מי שפגשה בו. ” מישהו שרוט ולא מקסים בכלל!”
” אולי עמיר כץ? “
מי זה? שאל. מבהיר בעקיפין שלא בו מדובר.
” סטודנט שלמד איתי, בן של זוג פסיכולוגים, שהיה מפתיע במשאלות לב מוזרות כמו : “כל מה שאני רוצה זה שתקשרי לי רצועה ותוליכי אותי אחריך, כמו כלב. על ארבע”. לא נראה לי מרושע בכלל, או עבריין, חתיך, מתוק אפילו. אבל באמת שרוט. אגב, גם לו לא שברתי את הלב.”
” לא. לא. לא. בכלל לא חתיך. והרבה יותר שרוט. הוא מעדיף דווקא למשוך ברצועה”
התייאשה.
“תראה. הרבה גברים עברו לידי בחיים, כמו ליד כל אחת. ודווקא ניהלתי מעט מאד מערכות יחסים אינטימיות. אין לי סיבה לחשוד ששברתי למישהו את הלב באופן משמעותי, או שמישהו שהכרתי מעוות עד כדי כך. תאמר לי מי זה וזהו.”
שתיקה.
“נו. לא היית מתקשר אם לא היית רוצה שאדע”
צליל מתכתי מוזר. אולי אנחה.
“מישהו שהוא היום מנכ”ל חברה תעשייתית.”
” רבים מהאנשים שהכרתי הגיעו לעמדות לא רעות בכלל. ואני ממש לא עוקבת אחרי מסלול הקידום שלהם. אז די. בלי חידות. פשוט תאמר. “
שתיקה.
” בבקשה. אני זקוקה לעזרתך. תאמר לי.” ניסתה.
אחרי אלף שנה בערך, הוא ענה:
” יורם בלומנטל “
וניתק.
*
היא התקשתה להאמין. כל הסיפור נשמע לה הזוי עוד יותר.
יורם בלומנטל שהכירה לפני שנים רבות מאד, היה בחור נבון, שנראה, לבוש ומתנהג באופן מבוגר לגילו. ג’נטלמן מהדור הישן, מהוה כזה. חכם, נעים הליכות ושקט. יודע לתת לבחורה שמולו את ההרגשה שהוא לא רואה אף אחד אחר בסביבה, תשומת ליבו וכל חושיו כולם ממוקדים בה.
היא לא זוכרת כמעט כלום מהמפגש הראשון שלהם ולא בטוחה בדבר. היא קדחה, ארבעים מעלות חום, וקיבתה הכילה רק שני כדורים שרשם הרופא, רבע כוס קוקטיל מאלו שהושקו באירוע, וכמה לגימות מכוס יין אחת מפלסטיק, שהגיש לה הוא עצמו.
אבל היא זכרה אותו היטב לאחר מכן. והוא היה טיפוס אדיב ומעשי.
נזכרה לפתע איך פעם הגיע במיוחד לתחנת רכבת כדי למסור לה מכתב אהבה. הכי מיוחד שקיבלה. גם בספרים לא נתקלה בכזה. המכתב התפרש על כמה עמודים, כתב יד קטן וצפוף, והתייחס לפרטי פרטים קטנים ויומיומיים לכאורה בה, בהתנהלותה, במראה, בזרועותיה, שדרך עיניו השתקפו לגמרי אחרת. מין שירת זן יפנית, קרובה ומרוחקת כאחת, שהתארכה לאין שיעור. זה נראה היה לה מיוחד מאד בזמנו. כעת תהתה, אם היה בזה כדי להצביע על משהו.
היא זוכרת גם איך יום אחד קנתה לו מתנה זעירה או שתיים, אחזה בידו והסבירה שזה קשר שלא יוכל להתקיים. ידעה שלא יהיה לה לב לחזור על זה, ולכן לא ענתה יותר לשיחות ממנו. בעצם, פעם אחת כן ענתה, מתנצלת שוב. עבר המון זמן.
היו צרימות? רמזים לאישיות מופרעת? לאובססיביות? לא ממש.
היו דברים שלא אהבה. פעם דיבר לידה בטלפון עם קולגה בנעימות השלווה הרגילה שלו, בן שיחו נשמע נעים מאד גם הוא. כשסיים, פנה אליה ואמר בצחקוק, “הוא מאלו שאני ממש לא סובל.” הפריעו לה גם הצחקוק וגם האמירה, ובמיוחד השילוב בין השניים “לא סובל”, כמו “שונא” לא היו בלקסיקון שלה, והרתיעו אותה אנשים שהביעו רגשות כאלו, לא כל שכן לאחר שניהלו עם נשוא התעוב שיחה חברית במיוחד, מבלי לחשוף קמצוץ מרגשותיהם. לדברים קטנים כאלו תמיד הייתה השפעה גדולה עליה.
עדיין, זה לא מספיק כדי לראות בכך ניצנים למה שמיוחס לו. ואחרים לא היו נותנים לזה משקל כלל.
זוכרת גם שהפריע לה שהוא ציין בפניה שהוא מתכנן כבר בתפקידו הבא להיות מנכ”ל חברה גדולה, שעה שבאותו שלב ניהל רק משרדון זעיר עם פקידה יחידה בחצי משרה. הוא ציין זאת בשקט, כאפשרות קיימת ושרירה ( והראליות שלה אכן הוכחה בהמשך). היא העריכה שעם קשריו ויכולותיו הוא יתקדם מאד, אבל זו הייתה קפיצה עצומה. בעולמה שלה, עולם של בניה עצמית, מאמץ והוכחה אישית מתמדת וטיפוס מדורג ולא מובן בסולם, אמירה כזו נשמעה לא טוב. צפיי מיוחסים לקבלת המגיע להם מכוח זכות מולדת.
ברור שהייתה ביורם גם תערובת של מוזרות כבדה ואולי קצת אוטיסטיות. היא תמיד חיבבה אנשים קצת שונים, מתוך אהבת האותנטיות, אבל מופרעות, כמו גסות, דחו אותה והיא לא הבחינה בהן בו.
היא לא זוכרת הרבה, את הרוב לא, אבל זה לא הגיוני שזה הוא.
המתקשר הזה טועה או מטעה. טוב שניתק. אולי זה הוא עצמו מעליל נבזה?
*
כנראה שהמתקשר נטול השם התעשת, כי הטלפון צלצל שוב, והיא ידעה שזה יהיה הוא.
” אין מצב ” היא אמרה לו. “עברו מיליון שנה, אבל אני זוכרת. חולה נפש הוא לא היה”.
“אולי השתנה, אבל הוא פסיכופט לגמרי. תאמיני לי “.
” קשה לי מאד “
” תשמעי, אני עושה לך טובה. את לא רוצה – אל תאמיני. אבל זו האמת, ואני במקומך הייתי הופך את העולם לעצור בעדו. אין לך צל של מושג מה הוא עושה. הוא אורב לך בכל שעל, מטורף מנקמה ותשוקה. כל שיחה ופגישה שלך הוא חייב לשמוע, כל קורס שאת משתתפת בו, כל טיול שאת נוסעת אליו, הוא משלם למישהו שיהיה שם, שינציח, שידווח, לפעמים שיתערב ויקלקל. הוא חייב לראות הכול בחיים שלך, לדעת מה קורה אתך כל רגע. בשירותים. במיטה. והוא חייב גם תמונות וסרטונים אינטימיים שלך. ויש מי שמספק לו את זה. על הרקע העסקי ועם בעלי ההון את יודעת קצת, על הרקע הבטחוני את כמעט לא יודעת כלום, ויש מה לדעת..”
את בכלל לא מבינה מה קורה סביבך. את יודעת ששום גיליון קורות חיים ששלחת במייל לא הגיע ליעדו? שאת מקבלת מיילים, או הודעות בטלפון רק לאחר שהוא עובר עליהן, ומאשר? מבינה למה אחרי שיצאת לפנסיה התקבלת לעבודה רק דרך התקשרות טלפונית? תאמיני לי שנעשים הרבה מעשים הרבה יותר גרועים.. הוא מתערב בחיים שלך, של הילדים שלך, של בעלך. מזיק תמיד מתוך תקווה שתבואי אליו “על ארבע”.
מה אמרת? הוכחה?
רוצה הוכחה? זוכרת שביום לפני הצונמי, בפוקט, אמרת לשני בחורים ישראלים מהטרק ביערות הגשם שאתם חייבים לעזוב מיד לשדה התעופה, כי הים נראה לך נורא ואת לא מסוגלת להישאר שם רגע? זוכרת? זוכרת שהם היו מאד נחמדים ולמרות שהיו רעבים עזבו את המסעדה ונסעו אתך לשדה התעופה?
זוכרת את הזוג המוזר, קרן אור ולא זוכר את שמו של השני, שכל הזמן הפריעו בסדנת הכתיבה? אלו לא שמותיהם באמת. שני חוקרים פרטיים שכתיבה מעניינת אותם כמו טחורים.
זוכרת את זו שנצמדה אלייך בטיול להודו? שבמקרה הזמינה אחרייך, בערב לפני, את הטיסות, כולל טיסת פנים? שכל הזמן ביקשה לישון איתך בחדר? ובסוף בפושקאר הסכמת? היא הטמינה מצלמות. במקלחת. בכל מקום. זוכרת שביקשה להישאר בחדר אחרי שפיניתן הכל? זה היה כדי להוריד אותן. הוא חשב שתצאי למסע כיבושים, התעצבן ושלח אותה, והיא חזרה עם צילומים שלך לבד, והקלטות שלכן.
זוכרת? עכשיו תשאלי את עצמך איך אני יודע על זה? וממש לא רק אני.
את לא מאמינה שהוא חולה והוא מאמין שאת מכשפה. זאת אומרת, כשאת לא “סתם אישה”. “
הוא המשיך וגלל הררי עובדות והיא הרגישה שהיא מתכווצת בתוך תוכה.
” הוא במסע נקמה עם רעב מתמשך של שנים. את מבינה על מה אני מדבר?”
היא ניסתה להסתיר כמה רע עשה לה מה ששמעה עכשיו ולענות בקול רגיל:
” נקמה על מה? לא עשיתי לו שום דבר רע. “
” נקמה על זה שאת לא שלו. שלא הבנת שאת שלו. משהו זה.
לדעתי, עד לתיקיית ה”סטוקר” שפתחת הוא לא הפסיק לפנטז עלייך. הייתה לו תקווה. ואז, כשחשב שנתקל בעיתוי הנכון, וקיבל אומץ לפנות אליך בהצעות, במקום להיענות לו בחיוב, פתחת את התיקייה ההיא . היכרזת מלחמה.
מאז הוא מתנהג כמו אל נקמות, כמו תנין שחייב להרוס אותך וכל דבר שאת עושה וקשור אליך. ככה הם. נקמה היא רגש מאד חזק אצלם. “
היא הזכירה לעצמה להישאר ממוקדת.
” נקמה היא לא בדיוק רגש. ומי זה בכלל “הם” ? “
” האנשים מהסוג שלו. המלכות האדומות. מטורפים קרים שמשחקים בחיים של אחרים. עסוקים כל היום במשחקים של כסף, כבוד וכוח. זה כל מה שחשוב להם.. את לא תביני. “
” אתה מדבר על סוציופטים. אבל זה לא מתאים לו. אני זוכרת שהיה אדם נעים ואכפתי מאד, עם רגשות. דווקא אחד שנקשר. אחד שאוהב “
צליל מוזר נשמע, שאי אפשר היה להבין אותו אלא כנחירת בוז.
” אז זו המוטציה המכוערת שהתפתחה מה”אהבה” שלו”.
היא נאנחה.
קשה לה להאמין.
“לא ידעתי שיש קשר בינו לבין נכלולסקי. אם אתה צודק, אז זה מסביר כמה דברים.
אבל, אני מצטערת, הכל נשמע לי בלתי יאמן מדי. אני חייבת לחשוב על זה“.
” תחשבי. אבל תקשיבי, ותקשיבי טוב- אני מציע לך שלא תדברי על זה עם אף אחד, שהוא לא ידע שאת יודעת. תשמרי על היתרון הקטן שיש לך. כשתדעי מה שאת רוצה לעשות, עדכני אותי. אם אוכל אעזור- אעזור, אבל, שיהיה ברור- רק מאחורי הקלעים. החיים של כל אחד מאיתנו תלויים בזה. אסור לו א-ף פ-עם לדעת שאת יודעת! את מבינה את זה? אף פעם! “
סכנה של ממש הדהדה באזהרה שלו. היא השתתקה רגע תחת כובד הדברים, לפני שיכלה להמשיך בשיחה.
” למה אתה רוצה לעזור לי?”
” תאמיני לי שאני חייב לך את זה. וגם לעצמי. “
” ואם ארצה את עזרתך, איך אוכל לפנות אליך?”
” פשוט תכתבי משהו לעצמך במחשב. תרמזי הכי בקטנה כדי שאחרים לא יבינו. ותסמכי עלי שאני אקלוט. עוד משהו שכדאי שתדעי, מצוטטים לך לכל השיחות חוץ מהנייח הזה. אם גם הוא יכנס לרשימה, קו התקשורת הזה יגמר. אבל אמצא דרך לענות לך.
אבל, בתנאי שאף פעם לא תנסי לאתר אותי, ולא תספרי עלי לאף אחד”.
הוא ניתק את השיחה.
*
עכשיו סאישה התייחסה אחרת לכל מיני תופעות קטנות.
גם קודם הבינה כאמור שזה שהסלולרי שלה מאתחל, מכבה ומדליק את עצמו מכלה בטריות במהירות חריגה- זה לא סתמי, כמו גם הרעשים שנשמעו ברקע, ההבהובים במסך, – ולא חשוב כמה מכשירים החליפה. עכשיו הבינה שהעובדה שהיא מקבלת כל הודעה בפער זמן משמעותי ממועד הישלחה, ותמיד אחרונה בקבוצות הווטצאפ שלה, אינה מקרית. גם זה שאנשים מתלוננים בפניה על חוסר תגובה למיילים שהיא כלל לא מקבלת. עכשיו, כשלא יכלה פתאום להיכנס לתיבת הדואר שלה, או לפייסבוק וקופץ חלון הודעה שהכתובות אינן זמינות, או שהאתרים בתיקון, היא לא מאמינה להודעה. היא פותחת במקביל מחשב או סלולרי אחרים ונכנסת לאותן כתובות ללא בעיה.
הקישורים לעזרה באותן מודעות, לא היו ברי לחיצה ולא הוליכו לשום מקום, ואותו דף עצמו המשיך להתנוסס. במועד מאוחר יותר, אחרי שתאשר לעצמה כי אלו היו רק צילומים של הודעות תקלה אמתיות, שתוכנתו להופיע כל אימת שהיא מנסה להתחבר לכתובות שהמילה יאהו או פייסבוק, וואלה או אחרות מופיעות בהן. היא תראה אחת מהן לאחד מילדיה.
“זו לא תקלה טכנית באתר. שתלו לך צילום/דומיין בכוונה.”
” טוב, לי לקח קצת יותר זמן להבין. איך עושים את זה?”
” בקלי קלות. את באמת רוצה שאסביר לך? “
” עקרונית כן, אבל אם זה לוקח זמן אז בהזדמנות אחרת. איך מסירים את זה? “
” זה קצת יותר מורכב, אבל אם תתני לי לשבת על זה שעה שעתיים אנסה..”
” יודע מה, גם זה פחות חשוב. קודם כל חשוב לי לדעת איך אני מגיעה למי שעשה את זה”
” זה בעייתי מאד. אני לא יודע לעשות את זה ואפילו לא יודע אם זה אפשרי” הודה.
הילדים שלה בקשו שתשלח להם תמונות של ההודעות שקופצות לה. מגיעים הביתה ומציצים במחשב. ועדיין כולם חוזרים אליה, עם אותו מענה – אנחנו לא יכולים. צריך לזה מכשור וחיבורים כמו שיש לגופים מטעם המדינה. אפשר רק לשתול תולעים קטלניות שההאקר ידבק בהן ויגרמו לו נזק רציני.וגם על זה הם לא בטוח ממליצים.
גם המתקשר האלמוני שלה ידבק, חשבה. וזה לא ייתן לה כלום כרגע. נקמות קטנוניות גם לא עניינו אותה. היא צריכה ראיות לזהות הסטוקר ו/או שלוחיו.
” חבל שאי אפשר” נאנחה. “את התולעים והחלזונות תשמרו בצד בינתיים”.
היא ביקשה מחבר לברר עם חברת חקירות שמתמחה בנושא והוא שב ואמר לה, שהן יכולות לבדוק ולתת לה חוות דעת משפטית שהטלפונים תחת ציטוט בכל מיני רמות, ועל ביצוע עבירות לפי חוק הגנת הפרטיות אבל לא את זהות העוקב.
היא טעתה ולא עשתה כן, חושבת שזה יכול לחכות לאחר כך, מאחר ואסור לה לחשוף כרגע שהיא יודעת.
*
נעקבת. כמו סוכנת מוסד, או קג”ב, או עבריינית צמרת. או פוליטיקאית, או כמו מי שמאיים על פוליטיקאי או אוליגרך מפוקפק. זה הזוי.
אלו לא סוג הדברים שאמורים לקרות לאשה סתם מחוריה. למעשה הבונוס בלהיות האישה סתם מחוריה הוא, שדברים כאלו לא אמורים לקרות לך.
אבל זה המצב.
יומיים שלמים שמוחה של סאישה לא הפסיק לנסות לשחזר איזה שיחות אישיות ניהלה בטלפון בשנים האחרונות, ונאבק להדחיק מחשבות על כל הסיטואציות בהן נצפתה, וצולמה. וכמה אנשים ראו את זה. ואיזה שימוש עשו בזה. סאישה מעכלת בשקט, לא נכנסת להיסטריה. אבדן עשתונות והתמוטטות עצבים הם בגדר מותרות השמורות לאחרים. עדיין באותו שבוע גופה הגיב בחולשה ניכרת. כמו אחרי מחלת הנשיקה, כשהמונוקלאויזיס שניפח לה את הבלוטות והלהיט את חומה, ינק לה כל טיפת אנרגיה בגוף.
האם יכול להיות שהסטוקר הנבזי הוא באמת יורם בלומנטל? ואם זה יורם בלומנטל מה עליה לעשות?
